הצעירה שחושפת את "הישראלי היפה"
דווקא בשיאה של מערכת הבחירות ואחרי חודש השוקולד והסרטונים, כשכל הרפש נזרק מכל עבר, החליטה חיילת משוחררת ישראלית המתגוררת בלונדון להציג לנו את הפן האחר שלנו. עדי כהן החתימה במהלך טיסה לארץ ישראלים שמספרים על הישראלי היפה בעיניהם. התוצאה מרגשת ואופטימית: "הישראלי רגיש לסביבה, חם אבל לא רותח"
כמעט חודש עבר מאז פרסום סרטון "טיסת השוקולד" כאן ב-ynet, ותחילתו של הסחרור שכל המדינה נכנסה אליו. הוסיפו לכך את מערכת הבחירות שכל העניין הזה שולב ושולהב בתוכה, וקבלו את אחת התקופות המסעירות שעברו על המדינה בכלל ועל הרשת בפרט.
אבל לאחרונה, יותר ויותר תופעות הפוכות ניכרות. אנשי "ארקיע" עמם שוחחנו לאחרונה מדווחים על התנהגויות מופתיות של נוסעים, בעוד ב"ישראייר" מדווחים על צחוקים בלתי פוסקים בין אנשי הצוות לבין הנוסעים סביב ה"תמכור לה שוקולד" - ולא רק. גם יוזמות פרטיות החלו לצוץ לאחרונה, ואחת מהן שייכת לעדי כהן. בת 21 המתגוררת בלונדון ובמקור מגבעתיים, והחליטה לעשות מעשה.
במהלך טיסה ממינכן לישראל עליה היתה, הוציאה כהן דף ובו ביקשה מנוסעי המטוס הישראלים לכתוב מהו הישראלי היפה בעיניהם. התוצאות לא איחרו לבוא והנוסעים פשוט "שפכו" על הדף את כל האהבה שיש בלבם לבני עמנו. תוצאת היוזמה המבורכת לפניכם, לחצו להגדלה:
"מדינה קטנה ומשוגעת המחכה בזרועות פתוחות"
עדי הכותבת גם בבלוג MaVeZe כתבה גם טקסט מיוחד לרגל יום הבחירות, והנה הוא לפניכם:
על המטוס בדרך לארץ הפרצופים מחוספסים יותר, אמיתיים יותר. יותר תלתלים משראיתי בארבעה חודשים בלונדון, יושבים במטוס אחד וממתינים בשקט למחוא כפיים ברגע הזה שהגלגלים ינשקו את ארץ הקודש. איימן.
חמישה חובשי כיפה, שניים בתחפושת האלוהימית המלאה, לפחות שלוש בחורות שלועסות מסטיק בפה פעור מספיק בכדי שנוכל לנחש מה הטעם.
בדרך למושב ספרתי גם בחורה אחת עם ראסטות וטיקת טורקיז, שלושה טרנינגים ושורה של יהודיות גולה עם פאת בובות חרסינה שוודאי עוד תפגשו בכותל.
וזה נשמע כמו התחלה של בדיחה לא רעה בכלל, או לפחות פרומו לסרטון השוקולד הבא- אבל זה בסך הכל אנחנו.
זה אנחנו שחבוקים בשנאה עצמית, שמלקים את עצמנו במלחמה על הקיום ושוכחים לחיות, זה אנחנו שלעולם לא נהיה דומים אחד לשני אבל לעולם נישאר אנחנו.
זה אנחנו- הבחור הקירח עם עגיל החישוק, הבחורה המתולתלת עם הנמשים על האף, התל אביבי הטיפוסי שיושב לידי עם כרבולת משורטטת וגרביים לא תואמות.
זה אנחנו שמתגעגעים לתרבות שמתה, ששוכחים שהתרבות היא אנחנו, שעיוורים לכמה שאנחנו חיים.
זה אנחנו הצעירים שטורפים את העולם, רעבים ולא למילקי, קוראים רק למקום אחד בעולם הבית.
זה אנחנו, כשאר האדם, אבל קצת אחרת. בלי חישוק מעל הראש, בלי סגולות מיוחדות - אבל אחרת.
בין פרצופי הברבי שבמטוס הגרמני פזורים פנים מחוספסות, זיפים ושקיות דיוטי פרי עמוסות שוקולדים וטבק.
עשרות חוטמים דבוקים לחלונות זכוכית קטנים, מצפים למדינה קטנה ומשוגעת שמחכה להם מתחת לעננים המוקצפים.
והיא לא דיסנילנד, לא שקטה כמו שוויץ, לא תוססת כמו לונדון. היא לא זולה כמו ברלין, לא רומנטית כמו פריז ולא כולם נחמדים כמו בקנדה.
אבל היא אנחנו. מחכה לנו בזרועות פתוחות, באהבה והבנה גם אם נעדרנו שבוע וגם אם שנה.
היא המלחמה היום יומית שלנו, התסכול והגאווה. היא זו ששייכת להיא עם הראסטות, ההוא עם הכיפה והזקן המשולש, ולזה ששכח להתאים גרביים. היא זו שתקללו, תתלוננו, תתבכיינו, אך כשתגיעו- תמחאו לה כפיים.
היום תיגמר תקופה ארוכה של דיבורים בלתי פוסקים על מהפך. תחושה שלכולנו נמאס, לפחות ל׳כולנו׳ שאני מוקפת בו. היום הכותל שלנו יהיה קלפיות כחולות במתנ"ס עירוני. היום אנחנו נחליט מי יהיה זה שיקרא את הפתקים ויתחיל להגשים.
מי ייתן ונקום מחר לזריחה שונה על עמנו. עם מהפך פוליטי או לא- שנלבה שנאה עצמית קצת פחות- ושהפעם נצביע בעדנו.
- כנסו לבלוג של עדי כהן
