עשו כבוד לרבה
מיקה סימרלי נולדה בחיפה למשפחה חילונית ושנאה שיעורי תנ”ך. היא גם שנאה את הילדות שלה וחלמה לגור בארה"ב. היום היא אכן גרה בקליפורניה, ולומדת רבנות. קבלו טרנד חדש
עבור סימרלי, שהגיעה לארה"ב לפני עשרים שנה, מהווה היהדות הרפורמית תשובה למה שהיה חסר לה כל חייה. בספר חדש שהוציאה לאור: Voices in the Wilderness, היא מספרת על ילדה בעייתית, אאוטסיידרית שלא סיימה תיכון, התחברה עם האנשים הלא נכונים שהיו מבוגרים ממנה בשנים רבות, ‘פריקים’ לדבריה, עישנה, לבשה בגדים היפים והתמרדה בכל מה שהיה נכון ומוסכם על ידי החברה. הנחמה היחידה שמצאה באותם ימים, היתה הגיטרה שלה. היא היתה מסתגרת בחדרה, מנגנת ושרה וחולמת על חיים באמריקה.
היא נולדה בחיפה למשפחה חילונית ומעידה ששנאה שיעורי תנ"ך ובכלל את ילדותה בישראל. "בניגוד לישראלים רבים, גברים ונשים, תמיד ידעתי שמקומי בארה"ב. הגעתי לארה"ב בשנת 1995 ומיד הרגשתי שהגעתי הביתה. שלא תביני לא נכון, אני אוהבת ותומכת בישראל בכל נפשי ומאודי, אבל אני שייכת לארה"ב. אין לי הרבה זכרונות טובים מילדותי בארץ".
בצבא שירתה סימרלי בנח"ל באחד הקיבוצים. היא נשארה שם גם לאחר שיחרורה והצטרפה ללהקה שניגנה בעיקר מוזיקת עם אמריקאית, בלוגראס וקאונטרי. הלהקה ניגנה בקיבוצים ובפסטיבלי פולקלור וזכתה להכרה רבה. "אבל למרות ההצלחה והכתבות בעיתונים שכתבו על ‘ג'ואן באאז הישראלית’, לא הצלחתי להיות מאושרת. הרגשתי ריקנות עמוקה, לא שייכת ולא מצאתי שקט ושלווה”.
במטרה למצוא נירוונה, הצטרפה סימרלי לקבוצת קונדליני יוגה בתל אביב ונשארה שם שנתיים. "הצרכים החברתיים והרוחניים שלי סופקו באותה עת, אבל זה גם הסתיים ברגע ששכבתי עם המדריך ליוגה. הרגשת הבדידות, חוסר המנוחה והריקנות גברו כל דקה”.
הישועה לחוסר מנוחתה של סימרלי, הגיעה בצורת זוג חברים אמריקאים, ג'ו וסוזי, שהיגרו לישראל וסיפרו לה על מרכז קסום ורוחני בשם Esalen השוכן בביג סר שבקליפורניה. המקום מציע סדנאות רבות שנועדו להעניק שלווה ושלמות למבקרים. מחיר שהות לסדנא, עמד אז על אלף דולר (היום הוא כבר נושק ל-5,000 דולר לשבוע) וסימרלי חשבה שאין סיכוי שתוכל לעמוד בהוצאה גדולה שכזו. אלא שלאחר שהיתה מעורבת בתאונת דרכים קשה, ממנה נחלצה אך במזל, היא הצליחה לקבל כספי פיצויים שסייעו לה להגשים את חלומה ולנסוע למקום אליו הרגישה שייכת כל חייה - ארה”ב.
***
סימרלי נשארה ב-Easlen שנתיים תמימות לאחר שהצליחה לסדר לעצמה עבודה שאיפשרה לה לשהות בחינם במרכז היפהפה המשקיף לים, בתמורה לעבודתה שם. בשנת 1997 עזבה את המרכז כשהיא מרגישה מחוזקת מבחינה רוחנית ונפשית ועברה לגור בסנטה קרוז. זמן קצר לאחר מכן, מצאה עבודה כמנהלת המוזיקלית של מקהלת הנוער של בית הכנסת בית אל. היתה זו הפעם הראשונה שסימרלי נחשפה ליהדות הרפורמית. "היהדות הרפורמית לא היתה קיימת בישראל ולא היתה מוכרת עבור אלה מאתנו שגדלו בה בשנות ה-50, 60 וה-70. גם העובדה שאישה יכולה להיות רבה, לא היתה ידוע לנו".
סימרלי, שעד אז שמה היה מיכל, החליטה לשנות אותו למיקה. "כי נמאס לי שהאמריקאים מעוותים את שמי וקוראים לי: מייקל או מיצ'ל והחלטתי ללכת על שם שאי אפשר יהיה להרוס”. באותה תקופה, לפני 17 שנה, הכירה מיקה את מי שעתיד להיות בעלה, דייב סימרלי. "הוא עובד בגוגל והיה עד אז אמריקאי-נוצרי לכל דבר. היום הוא כבר יהודי יקר וגאה".
השניים נישאו בשנת 2001, לאחר גיורו של דייב, אלא שהשלב הטבעי הבא - ילדים, לא בא כל כך בקלות. סימרלי מספרת בפתיחות רבה בספרה על הקשיים אתם התמודדה בדרך להבאת הילד הנכסף שמיאן להגיע. "בשנים הראשונות לנישואינו, כשהייתי עדיין פוריה, ניסיתי להיכנס להריון. הלכתי למומחים להפריות וביקרתי אצל אקופונטוריסט פעמיים בשבוע. הרפואה הקונבנציונלית נתנה לי תרופות הורמונליות והאקופונטוריסט נתן לי עשבים הרבלים סינים. קראתי הרבה ספרים על בעיות פוריות והייתי מאוד מצוברחת. הרגשתי שבורת לב כל חודש כשגופי בכה באכזבה, בוכה דמעות של דם מריחמי הריק. משפחתי בישראל לא היתה תומכת במיוחד. הם חשבו שאינני מתאמצת מספיק. מספר בני משפחה אמרו דברים נבזיים כמו: ‘מה, את לא אישה?’ ו’את מעדיפה להוציא כסף על לימודים מאשר הריון’. הרגשתי נפחדת, מבולבלת ומיואשת. לאחר האולטרסאונד האחרון שעברתי, הרופא בישר לי את הבשורה הרעה: הביציות שלי ‘יותר מדי זקנות’. לא אוכל להיכנס להריון בדרך הרגילה ואצטרך לשקול הפריה חוץ גופית, פונדקאית או אימוץ".
בתחילה, סימרלי מודה שהיתה שבורת לב לחלוטין. לא עזרו גם השאלות בכל ביקור בארץ: ‘כמה ילדים יש לך?’. "בישראל לא שואלים אם יש לך ילדים אלא כמה ילדים יש לך, כי כל אחד מסיק שאם את נשואה באושר, אז סביר להניח שיש לך ילדים".
במקום להיכנס למרה שחורה, סימרלי ובעלה השלימו עם העובדה שלא יהיו להם ילדים משלהם ואימצו שלושה כלבי שנאוצר חמודים: שניצל, סימבה ודליה, וביחד הם מרגישים משפחה מושלמת. בד בבד, החליטה סימרלי להקדיש את זמנה ללימודים. היא התחילה ללמוד לימודי חזנות באקדמיה בלוס אנג'לס, אותו מקום בו היא משלימה עכשיו את לימודי הרבנות שלה.
"הלימודים לוקחים הרבה זמן, אבל עוד לפני שהתחלתי עם התהליך הזה, התייעצתי עם בעלי, כי ידעתי שזו צריכה להיות החלטה משפחתית ולא רציתי לעשות שום דבר בלי שאקבל את ברכתו. הוא מיד אמר: ‘מיקה, אין לך ברירה, את חייבת לעשות את זה’. ברור שאם היו לנו ילדים לא הייתי יכולה ללמוד לרבנות, כי מדובר בהרבה מאוד השקעה ואין סיכוי בעולם שהייתי מסוגלת לעשות את זה עם ילדים. אני טסה מדי יום ראשון ללוס אנג'לס ולוקחת כיתה אחר כיתה. בגלל שאת רוב הכיתות כבר לקחתי במסגרת לימודי החזנות שלי, יותר קל לי עכשיו כי אני צריכה לקחת פחות כיתות”.
***
כשסימרלי תסיים את לימודיה בסוף 2016 ותוסמך לרבנות, היא תוכל לשמש כרבה (התואר רבנית שייך רק לאשתו של רב) בחתונות, לוויות, בר מצוות וכו'. כיפה, היא חובשת על ראשה רק כשהיא נמצאת בבית הכנסת וב"תפקיד", אולם לא בחיי היומיום, מה שחוסך ממנה, הרבה תהיות והרמת גבות מצד אלו שאינם מורגלים לראות אישה בתפקיד רב.
בבתי הכלא באזור סן חוזה, מורגלים עם זאת לראות את האישה עם הכיפה. סימרלי מתנדבת בין שלוש-ארבע פעמים בחודש בבתי הכלא באיזור. "הצ'פליין פנה אלי וביקש שאעזור לאסירים ואסירות יהודים והסכמתי בשמחה. אני עושה איתם את החגים וכמו כל שנה, אהיה שם גם בפסח הקרוב. לפעמים אני עושה את הסדר עם אסיר אחד בלבד, כי לא נותנים להם לעבור בין המחלקות. אז אני יושבת עם האסיר ומצטרפים אלינו השומרים שמסתקרנים לראות סדר פסח כהלכתו. בבתי הכלא של הנשים הם יותר גמישים ואז אני עורכת את סדר הפסח עם קבוצה קטנה של נשים. במקום יין, אני מביאה מיץ ענבים, מצות. אני לא מביאה בשר כי אני צמחונית טהורה, אז אני מניחה בקערת הסדר שורש של ג'ינג'ר".
מאחר ואסירים רבים מסתבר מתחזים ליהודים על מנת לזכות בארוחות כשרות, שנחשבות טובות יותר מהמנות הרגילות של בית הכלא, מסייעת סימרלי לשירות בתי הכלא לזהות בין יהודים אמיתיים למתחזים. "כתבתי מאמר מאוד מורכב עבור הצ'פליין והסברתי בצורה מאוד פשוטה ועניינית מה זה אוכל כשר, ואיך הם יכולים לדעת מי יהודי ומי מתחזה להיות יהודי בשביל הארוחה". היא צוחקת.
סימרלי מודעת לכך שהיהדות הרפורמית אינה פופולרית בישראל והיתה מאוד רוצה לחשוף את הישראלים לאלטרנטיבה הזאת. זאת אחת הסיבות שהביאו אותה לכתוב את סיפרה ולבקש מנשים נוספות, חזניות ורבות, לספר את סיפוריהן.
"אני רוצה להגביר את המודעות, כי רוב הישראלים חושבים שזה או חב"ד או כלום. הרבה ישראלים לא מגיעים לקהילות הרפורמיות כי הם אינם מודעים לכך. הרפורמים נחשבים להיפים משוגעים, ואני לא היפית ולא משוגעת. אני עומדת לעשות תואר שני בתור רבה ולוקחת את המקצוע שלי ברצינות רבה. חשוב לי שאנשים יהיו מודעים למה זאת יהדות רפורמית ושיש חזניות ויש רבות. בחרתי לספר נשים (רבות וחזניות –א.א) ישראליות בלבד אליהן הגעתי לאחר שעשיתי מחקר באינטרנט. שתיים מהן מאוד מפורסמות: מאיה לייבוביץ' ומירי גולד, וכל אחת מהן עשתה נפלאות ליהדות הרפורמית בארץ. הן החלוציות בתחומן. ביקשתי מכל אחת מהן לכתוב פרק לספר. הספר פורסם באנגלית, אבל אני מתכוונת להוציא אותו גם בארץ בעברית".
כשאני שואלת אותה לגבי השימוש בכלי נגינה בימי שבת וכיפור, מה שנהוג מאוד בבתי הכנסת הרפורמים אך לא מקובל לחלוטין בבתי הכנסת האורתודוכסים והקונסרבטיביים, היא עונה: "אנו משתמשים בכלי נגינה ביום כיפור, אבל זה נועד ללוות את המקהלה שלנו. יש לנו צ'לן שמנגן את כל נדרי ועובר בי רטט בכל פעם כשאני מקשיבה לנגינה שלו. אז כן, כשאדם אורתודוכסי ישמע שמנגנים ביום כיפור בכלי נגינה, הוא לא יקבל את זה. אבל לא כולנו אורתודוכסים ויש לנו בחירה וחשוב שכולם יהיו מודעים לכך ויידעו שיש עוד אופציות".