מיומנה של ניאנדרטלית

אתחיל בגילוי נאות - לא הצבעתי לביבי וגם לא למפלגה אחרת בגוש הימין. אני לא מגדירה את עצמי כימנית ונוטה יותר לצד השמאלי של המפה הפוליטית.

עוד בערוץ הדעות של ynet

איך נפלו ציוֹנים / גדי טאוב

למרות זאת, ובניגוד מוחלט למצופה, גל גדול של סיפוק ושמחה לאיד שטף אותי ועוד רבים בציבור הישראלי. במהלך נסיעת הבוקר שלי, עם אחד מאותם נהגים חסרי מודעות עצמית שכופים על נוסעיהם האומללים תוכניות רדיו משמימות בדציבלים לא הגיוניים, התארח איש הרוח התורן שקונן על אובדנה של מדינת ישראל והפיכתה למדינת אפרטהייד גזענית, ומילים כמו לאומנות וטוטליטריזם נזרקו בחופשיות לאוויר. עד כאן רגיל. אולם הבוקר, היה משהו שונה. הנוסעים הקשיבו קשב רב כשחיוך קל מרצד על שפתיהם.

מיאוס מההצגה הפשטנית של הציבור הימני (צילום: AFP)

סטטיסטית, לפי הסקרים האחרונים, הגיוני שכמוני, רובם תומכים בהקמתה של מדינה פלסטינית ומסתייגים מהאמירות חסרות הטעם של ביבי על הצבעתו של הציבור הערבי. בד ובד הם עדיין מרוצים, ברמה זו או אחרת שהוא נבחר. הסיבה לכך היא מיאוס. לא מנתניהו עצמו, כפי שהתקשורת ניסתה להנחיל לנו, אלא מההתנשאות. מההצגה הפשטנית של הציבור הימני וקטלוגו כאלים ומסית, וזה אולי יהיה גם גורלו המר של מאמר זה.

מדוגמניות שהפכו משום מה למגישות תוכניות בוקר ומרשות לעצמן לדבר אל ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, כאילו הוא נמצא דרגה אחת מתחתן בסולם האבולוציה. בניגוד למגישות פוקס ניוז למשל, שנראות לא פחות טוב אך לעולם לא ירשו לעצמן לדבר כך אל נשיא שהן מתעבות. מאמירות מתלהמות, גזעניות ומשולחות כל רסן של אנשי רוח למיניהם כמו יאיר גרבוז ואלונה קמחי שכבר הספיקה לקרוא לכולנו ניאנדרטלים שצריכים להתאבד, ובכך העניקה חותמת סופית לניצחון הזה.

מהמרצים שלי באוניברסיטה, שמתבלים את שיעוריהם תכופות בעקיצות אישיות על נתניהו או באנקדוטות מביכות. וכמובן, מהתקשורת, אם כל חטאת. התקשורת שחשבה שהציבור בישראל טיפש מכדי להבחין שהיא הצטרפה לצוות של ראובן אדלר. שהיא מזמן זנחה את תפקידה הראוי בחברה דמוקרטית ועברה לשטיפת מוח נוסח פרבדה, בתקווה שהציבור לא ישים לב או יהיה סלחן כלפיה. כי בכל זאת, החלפת נתניהו היא מטרה נעלה שלמענה אפשר להקפיא את מנגנוני האיזונים והבלמים של חברה מתוקנת, רק כדי שאחרי היבחרו אפשר יהיה לפזר נבואות חורבן בדבר הפיכתו של נתניהו למלך או לקיסר, ולפזר מעט שרה מעל, לקינוח.

אני לא חושבת שממשלת נתניהו תביא עמה ברכה ושגשוג. הצד הרציונלי שלי אף מצטער במידה רבה על היבחרו, ובוודאי מצטער על הפער. אולם איני שותפה לזעקות השבר על הסכנה שהוא מהווה לשלום ולביטחון העולמיים בכלל ולאלו של מדינת ישראל בפרט. הוא בעיקר יביא לנו עוד מאותו הדבר.

כאשר רוב הציבור בישראל יפסיק להרגיש שקבוצות מצומצמות ומסוימות מאוד סביבו מנסות לחנך ולסמא אותו ממרום מעמדן והבנתן, יהיה פה סיכוי אמיתי לשיח ולשינוי. 

ליזה חולודובסקי, מסטרנטית ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית במסלול ישיר לדוקטורט

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il