רוק פתאל: כשסקס, סמים ורוקנרול מתברגנים
ממש כמו בפסטיבלים בחו"ל, המופעים ב"פתאל רוק פסטיבל" נפתחו ונסגרו בדיוק לפי הלו"ז, הברים התמודדו מצוין עם הביקוש לאלכוהול, הקהל הבין את תפקידו ובשורה התחתונה הכל הופק ונוהל היטב. אך בכל זאת משהו היה חסר
"אין פה אף אחד מתחת לגיל 30!" מכריז ירמי קפלן בהופעה הסגירה של פסטיבל "רוק פתאל", ומסכם במשפט אחד את מהותו של סופ"ש ההופעות שיזמה רשת המלונות היקרתית. במשך שלושה ימים, חזו אלו שרכשו כרטיסים לאירוע המוזיקלי האילתי בהופעות מהשורה הראשונה של האמנים בישראל, מרד בנד ועד משינה, ממוש בן ארי ומרינה מקסימיליאן בלומין ועד מוקי, כנראה הזמר הפופולרי ביותר בארץ כרגע, וזכו ללא ספק לתמורה מלאה לכספם. אלא שפרט להיותו אירוע שמשלב באופן מדויק בין נופש, חופש ותרבות, "פתאל רוק פסטיבל" מעלה (בפעם המי יודע כמה) מסקנות מפכחות אודות מצבו של הרוק הישראלי, או הרוק בכלל, באמצע העשור השני של שנות האלפיים.
אין ספק שהשילוב בין המילה "רוק", מונח שמכיל שלל רפרנסים היסטוריים תרבותיים, לבין המותג "פתאל" רחוק מלהיות טבעי. משהו בתמונה של ההמונים הנוהרים לצפות באמן שופך את קרביו על במה, רגע לאחר ארוחת בוקר מפנקת ודקות לפני גיחה למתחם הלאונג' עתיר המאפים המעוצבים, לא בדיוק זועק "סקס, סמים ורוקנרול", הקלישאה שליוותה מזה שנים את כוכבי הז'אנר.
משינה. הגיעו עד אילת(צילום: שלומי דעי)
אבל מהרגע שמפנימים את העובדה שהרוק הישראלי שאינו נכלל בהגדרה האמורפית "אינדי" מיועד ברובו לקהל בורגני מבוסס פלוס אחד לפחות, אפשר באמת למצוא הנאה רבה מפסטיבל מוזיקה שמתקיים בבית מלון יוקרתי – מבלי לחפש את ההשוואה המיותרת לז'אנר שהתפוצץ בשנות השישים. גם אם מנהיג "רד בנד" רד אורבך קורא לסוחר הסמים שלו פיליפ לבמה, מבקש שמישהו יקרא לעורך דין שלו או מכריז, כמעט כמו לנון בזמנו, שהוא קיבל בחייו "יותר פוסי מישו". הרוק היום הוא תיאטרון בובות וזה בסדר גמור, כי גם כך הקהל שלו רגיל לשומר מסך בדמות "הופ קטנטנים".
ועכשיו שפתרנו לעצמנו את הסוגיה הזו, אפשר בהחלט לומר ש"פתאל רוק פסטיבל" הוא רעיון לא רע בכלל, עבור הקהל אליו הוא מיועד, המגובה בביצוע מרשים. מבחינה הפקתית ניכר שמארגני הפסטיבל עשו עבודתם נאמנה, וסיפקו חוויה איכותית ומהנה עבור מי שחשקה נפשו בבידור נאות במהלך החופשה שלו, ועשו כל שביכולתם כדי לגרום לעסק לנוע באופן יעיל ונוח.
רד אורבך. שמישהו יביא לו עורך דין או דילר(צילום: רפי דלויה)
אולם "הפביליון" בו נערכו רוב מופעי הפסטיבל הוא ווניו מרשים, מבנה "דום" (כיפה) נוח, מהונדס נכון ויותר מנאות במונחי סאונד ותאורה. למעשה, טוב היה לו מספר בעלי מועדוני הופעות בתל אביב היו לומדים משהו מאותו מבנה "פביליון" ומביאים את הסטנדרטים החו"ליים הללו גם למוקד ההתרחשות המוזיקלית בישראל. ממש כמו בפסטיבלים בחו"ל, המופעים נפתחים ונסגרים בדיוק לפי לוח הזמנים, הברים מתמודדים באופן ראוי לשבח עם הביקוש לאלכוהול והקהל מבין את תפקידו באירוע, מאכלס יפה את היכל ההופעות, מתלוצץ עם אומנים ונראה נכון לזכות בבידור עליו שילם, ללא כל תקריות "שוקולד", "פ'תח לה את החדר" או"פ'תח לה את השוקולד" למיניהן.
ובלב הפסטיבל נמצאים האמנים, שבניגוד לציפיות רבות מהמופיעים בפני נופשי סופ"ש שמשי בבריכה, התייחסו להופעתם במתחם ממש כמו בהופעה ב"בארבי" או מועדון התיאטרון. חלטורות לא היו שם באילת בסופ"ש, אפילו להיפך. ממוש בן ארי שאירח את מרינה מקסימיליאן בלומין להופעת צהרים נעימה ומושקעת ועד מוקי, מוזיקאי שפרט ללהופעתו רווית הלהיטים דאג להפציע כאורח בהופעות של בערך 60 אחוז מהמופיעים האחרים.
מוקי. הופיע לאורך כל הסופ"ש(צילום: רפי דלויה)
ועוד כמה מסקנות. "היהודים" ככל הנראה שבויים במכונת זמן, שכן לא ברור כיצד אורית שחף ותום פטרובר לא מזדקנים ביום ונראים ונשמעים בדיוק כפי שנראו בהופעות שכותב שורות אלה היה נוהג לפקוד לפני כמעט שני עשורים. השניים העניקו לקהל מופע מדויק ואגרסיבי כמיטב המסורת של היהודים, סיפרו לקהל על תחילת דרכם באילת של לפני עשרים שנה ובמובנים רבים הצדיקו את המילה "רוק" שמככב בטייטל האירוע.
אלא שמכונת הזמן שפיתח הזוג המכסח הוא גם חרב פיפיות, ולצד חוסר רצון פיזי להזדקן ניכר גם שהיהודים לא ממהרים להרחיב את הרפרטואר שלהם, שמבוסס ברובו על שני האלבומים הראשונים מ-1995 ו-1998 בהתאמה, ונראה שכדי להמשיך (או לחזור) להיות רלוונטיים הם זקוקים בדחיפות להוציא את האלבום החדש שלהם, הראשון מאז "פורטה" מ-2007.
מוש בן ארי. הופעת צהרים מושקעת ונינוחה(צילום: שלומי דעי)
ביום השלישי לפסטיבל לירן דנינו פותח את ההופעות בחוף הפרטי של מלון יו קורל ביץ', ואחריו עולה ירמי קפלן - מי שפקד את הפסטיבל במהדורתו הראשונה וניכר שסוג הפרפורמנס שלו בנוי בדיוק על עבודה מול קהל בקונטקסט שכזה. בין מניפסט אנטי סלולרי להפרחת בועות סבון, קפלן דואג להפעיל את הקהל, מפנק אותם בשירים המוכרים מ"הדפוק הזה" ועד "מחפשת" (שסביר שרבים בקהל מכירים אותו בעיקר כ"שיר מהתכנית של עדי אשכנזי"), ובשלב מסוים אף מעלה לבמה אושיית רוק ניינטיז נוספת בדמות מאור כהן, לביצוע קליל של "Praise You" ומה שלא ניתן לתאר אלא כגרסת קריוקי נינוחה של "השכן".
ירמי קפלן. יודע להפעיל קהל(צילום: רפי דלויה)
במובנים מסוימים, פסטיבל רוק פתאל הוא המשכו הטבעי של פסטיבל ערד של תחילת שנות התשעים. האמנים המופיעים בו הופיעו גם פה וגם שם, הקהל שצורך אותו הוא אותו קהל שנע בהמוניו גם אז לדרום, ובכה כשמשינה לא הופיעו בסוף לפני אותה הופעת האסון ההיא מלפני עשרים שנה. לא, פתאל רוק רחוק מלהיות וודסטוק, השחייה בבוץ הומרה בהשתכשכות בבריכה, עננת הגראס התחלפה בדוכני שתייה, חטיפים מלוחים, חסות של "דוריטוס" ותחרות הורדת ידיים נושאת פרסים. אלא שבשלב זה ובמקום בו עולם המוזיקה נמצא מזה מספר שנים, גם הרוק עצמו הוא לא מה שהיה, ואלו שהיוו נציגיו בשנות התשעים משדרים אל אותו הקהל שגדל עליהם ואיתם, וכעת הוא שומר להם חסד נעורים ממש כפי שהוא התרחק מאותם נעורים בדיוק.
מוקי. הכוכב של "פתאל רוק פסטיבל"
צילום: רפי דלויה
מומלצים
