המהפכן הקטן: פרידה מסטיב נאש
הוא היה ג'ון סטוקטון, רק בלי ההגנה, אייזאה תומאס בלי הקילר-אינסטינקט ומג'יק ג'ונסון, רק בלי עוד 15 ס"מ. הוא היה גיבור רומנטי בעידן נטול לב. והוא שינה את עולם הכדורסל. שרון דוידוביץ' מוריד את הכובע בפני האיש שהיה צריך רק 7 שניות
7 שניות. זה כל מה שהיה צריך סטיב נאש על מנת להפנט ולסחרר ראשים. הוא עשה את זה עשרות פעמים בערב, כל ערב, במשך שנים.
לקחת כדור, לרוץ, לכדרר בטירוף, להוביל מתפרצת, לזהות את תפיסת המרחב מולו, להפנים את הסיטואציה - ולקבל את ההחלטה הנכונה. כל הקסם שנקרא סטיב נאש, התכווץ לכדי פרק זמן קצר בהתקפת "7 שניות ומטה" המפורסמת בפיניקס. זו שחוללה מהפכה.
במכתב הפרישה מעורר ההשראה שלו אשר מתמצת לכמה משפטים את גדולתו כאדם וכספורטאי, ציין נאש כי מאמנו בפיניקס, מייק דאנטוני, "שינה את עולם הכדורסל" בעזרת אותה התקפה מפורסמת של אמצע העשור הקודם.
הוא צודק. אבל גם טועה. כי ללא שחקן מסוגו של נאש, סוג יחיד במינו שכמעט לא נראה כמותו לפניו אך רבים מנסים לחקות אחריו, השיטה לא הייתה עובדת. הכדורסל לא היה משתנה.
שני טון לב
מגפת הרכזים המופלאה שפוקדת בימים אלה את הליגה, החלה בחיידק שהדביק אותה רכז קנדי אחד קטן קומה. ווסטברוק, קרי, לאורי ואחרים, ראו אותו בילדותם משתעשע עם נוביצקי או מריץ מתפרצות עם סטודמאייר והבינו שאפשר גם אחרת. לדחוף קדימה, להסתער, לא לנשום.
בין כל מספרי האסיסטים שהציבו אותו במקום השלישי בכל הזמנים, ונתוני הקליעה שהפכו אותו לרכז-קלע-טהור היעיל בהיסטוריה, בוהק דווקא הנתון שהוביל עם כל קבוצותיו: זה שאומר כי מ-2001 עד 2010, הקבוצות בהן ריכז היו שבע פעמים במקום הראשון ושלוש פעמים במקום השני בממוצע נקודות למשחק. ההתקפה שהוביל הייתה הכי כיפית לצפייה, כל ערב, כל שנה, במשך עשור.
ועדיין, עם כל אלה, מהקריירה שלו אפשר פשוט לקחת שלל תמונות קפואות. באחת הוא עם פלסטר מדמם מעל לגבה, בשנייה עם שפה פתוחה ובשלישית מנסה להחזיר בכוחות עצמו את אפו השבור למקום, כי הרי תיכף המשחק מתחדש.
סטיב נאש היה גיבור רומנטי בעידן נטול לב. עד כמה שהמשפט הזה קלישאתי, ככה הוא נכון. לוחם עם 191 ס"מ בלבד ו-80 ק"ג, אבל עם מוח במשקל חצי טון ולב בגודל שני טון.
הוא היה ג'ון סטוקטון, רק בלי ההגנה. הוא היה אייזאה תומאס, רק בלי הקילר-אינסטינקט. והוא היה מג'יק ג'ונסון, רק בלי עוד 15 ס"מ. הוא עשה הרבה, עם הכי מעט.
אוברייטד או אנדרייטד?
יש שיגידו כי סטיב נאש היה אוברייטד. רגע, אל תצעקו עליהם, תקשיבו. אולי הם צודקים. הרי איך אפשר לתת את תואר השחקן המצטיין של העונה, ועוד פעמיים, לשומר בינוני (במקרה הטוב). איך אפשר לשייך מנהיג שלא הצליח מעולם לסחוב את הקבוצה שלו לאליפות, או אפילו לא לגמר, לאחד הגדולים אי פעם.
אז אחרי שתקשיבו להם, תסבירו להם בנעימות - אתם לא בכיוון. כי הגדולה שלו אינה תחומה רק לארבעה קווי המגרש. הרי לא בגלל הניצחונות או ההפסדים, נצבט לכם הלב כשקראתם על שחקן בן 41, שכבר לא משחק למעשה שנתיים, פורש.
זה בגלל כל מה שהיה מסביב. הכיף הביא איתו. האינטליגנציה הגבוהה, החיצוניות הצנועה אך המוכרת כרטיסים, החן והחוש הומור הכל כך שונים בנוף הפלסטיק המצועצע של כוכבי ה-NBA.
כאילו הוא כדורגלן אירופי שמנשק את סמל החולצה שלו (והרי הוא כל כך אהב כדורגל) ולהתחבר לאוהדים, אלה שלו ואלה של ה-NBA.
אז אולי הוא רק מדגדג את 10 הרכזים הגדולים בכל הזמנים, אולי מקומו לא מובטח בין 50 הגדולים בהיסטוריה וכנראה שהיו ווינרים גדולים ממנו במילניום הנוכחי. אבל כאישיות ספורטיבית, כאושיה שסוחפת אחריה אוהדים ומשנה תבניות של ספורטאים, כקלע כמוסר, כרכז וכשחקן - סטיב נאש הפך את הכדורסל למקום כיפי בהרבה. והוא עשה את זה כל ערב ב-7 שניות. אפילו פחות.
אוהבים NBA? עקבו אחר עמוד הטוויטר של שרון דוידוביץ' , או הצטרפו לעמוד הפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
