עדיין מובטל רק עם הפרעה אישיותית חדשה
הפכתי לפריק של סדר. חודשי האבטלה בבית העירו אצלי את הסטייה הרדומה הזאת. אני רוצה שהכל יהיה במקום תמיד, והבעיה היא שאין לי מושג איך עושים את זה, אז אני בעיקר מתלונן על הג'ינג'ית
פיתחתי הפרעת אישיות חדשה. נוספת, זאת אומרת. בדיוק כשחשבתי שבגילי, החרא הנפשי שדבק בי עם השנים הוא זה שילווה אותי בשארית ימיי, כמה כיף לגלות פתאום שלא מאוחר לפתח עוד אובססיה כפייתית מרעננת. בכלל, אני מאמין שכל אדם צריך לקיים דיאלוג מתמיד עם החלקים המבאסים באישיותו.
עוד טורים של רון רוזן:
ישראלה ובעלה המכה חזרו. בא לי לבכות
אשתי באמת משתדלת, אבל היא לא אמא שלה
היא בת זוג יקרה אך מפנקת, המובטלות שלי
אז אני משוחח המון עם הפרעת האכילה, בעיקר בלילה כשאנחנו בהתקף בליסה מול הטלוויזיה. אני מתכתב עם הדחיינות הבלתי נסבלת שלי - והיום אפילו אשלח לה את מה שכתבתי. או מחר. גג - מחרתיים. אני מנסה גם להתעמת עם הפרעת הקשב שגומרת אותי, אבל תמיד כשאני מתחיל נקטע לי חוט המחשבה ו... איפה היינו? לא משנה.
המסיבה שבראש שלי
לאחרונה, הג'ינג'ית אבחנה שלמסיבה הרועשת הזו שמתקיימת אצלי בראש ומכעיסה תמיד את כל השכנים, הגיע אורח חדש ומציק לא פחות. האבחנה המדויקת שלה, אם לצטט, היתה: "שיואו, אתה בלתי נסבל". נעלב, שאלתי אותה: "באיזה קטע?", אז היא ענתה שפיתחתי אובססיה לסדר שמתישה אותה. "אפילו יותר מהפרעת הקשב?" תהיתי.
ואז היא ענתה משהו. אין לי מושג מה, אבל תוך כדי שאנחנו מדברים ואני כבר חושב על דברים אחרים לגמרי, היא חלצה נעליים והניחה אותן במרכז המטבח ממש מעל 'מעשה בחמישה בלונים' שהונח ליד המפוחית של הילד, שליד הטושים של הילדה, שליד הקופסה של הקורנפלקס מארוחת הבוקר, שליד השלט של המזגן, שליד... (היי! הנה הדרכון שלי! שבוע אני מחפש אותו, והאמת היא שברצפה של המטבח קצת חיפפתי כי לא היה לי כח לנבור בתוך ערמות העיתונים שם. העיקר שעכשיו הוא אצלי ולפחות יש לי את האפשרות התיאורטית לברוח מהכאוס הזה לכל מקום בעולם שהוא לא הבית שלי).
הנה, אני מודה, הפכתי לפריק של סדר. חודשי האבטלה בבית העירו אצלי את הסטייה הרדומה הזאת. אני רוצה שהכל יהיה במקום תמיד, והבעיה היא שאין לי מושג איך עושים את זה, אז אני בעיקר מתלונן על הג'ינג'ית. כן, אני מאד אוהב סדר אבל גרוע בלסדר. הפרקטיקה הייחודית של ההפרעה הזאת מתבטאת בזה שכשאני רואה את מגבת הרחצה של הג'ינג'ית מונחת רטובה על הספה בסלון זה מחרפן אותי, וזהו. אז מקסימום אפלוט קיטור קולני אבל לא אנקוט פעולה ממשית.
בואו נגיד שקצר לא ברור בין האונות אצלי במוח גורם לי להשאיר אותה שם עד שהיא תתייבש, בלי שזה יפסיק להפריע לי לשניה. ואם, נניח, זה ממש מוציא אותי מדעתי, הו אז אני קם ובצעד נחוש, ניגש למקרר כדי לקחת משהו לאכול שירגיע אותי. רצוי מתוק אבל לא חייב. המזל הגדול שלי, זה שברוב המקרים, בדרך למטבח אני דורך ברגל יחפה על קוביית לגו תועה שגורמת לי לכאב מפלח בכל הגוף, מה שמוציא לי מיד את החשק לאכול. ולחיות.
בשונה ממני, שאמנם לא מסדר אבל לפחות מוטרד מאי הסדר ומקטר על זה, הג'ינג'ית גם לא מוטרדת. להפך. תמיד כשאני נכנס להתקף טירוף ומנסה לייצר לפחות מראית עין של סדר, היא צועקת ש"זה לא בית מרקחת. אנשים חיים פה וכשמבולגן אז זה דווקא חמים וביתי". אני פחות מבין מה כל כך חמים וביתי בלמצוא את צרור המפתחות שלי, כולל השלט של האוטו, בין המשחקים של הילדים בתוך המים באמבטיה, אבל בסדר.
לאסוני, בעניין הזה נראה שהגנטיקה שלה ניצחה, ובאופן קבוע כשהילדה חוזרת מהגן היא משילה מעצמה פרטי לבוש ומקפידה לפזר אותם שווה בשווה בכל אחד מחדרי הבית מבלי לקפח גם את השירותים. הילד, (רק בן שנה וחצי, כן?) אוסף אותם תמיד אחריה בחיוך, ומניח במסודר במזווה של השימורים במטבח. חמודי.
היי, אמא
השבוע היתה לי פריצת דרך. ואני לא מדבר על המעבר לחדר השינה באותו לילה, מבעד לערימות אינסופיות של כביסה נקייה ומלוכלכת. אני מדבר על זה שעליתי על שיטה פשוטה וקלה לגרום לג'ינג'ית לסדר את כל הבית לבד באמוק בלי שאצטרך להתלונן, לכעוס או לקום חלילה מהכורסה. אז אמא, אל תתבאסי כן? את יודעת שאני אוהב שאת באה גם בלי קשר ושהילדים מתים עלייך. וחשוב לי שתדעי שזה שאני מזמין אותך אלינו פתאום שלוש פעמים בשבוע כולל לינה וארוחת בוקר, זה לא רק בגלל שהביקורים שלך הם, מסתבר, הדבר היחיד שגורם לג'ינג'ית לעשות לנו טיפה סדר בחיים. ניפגש מחר בשמונה? נשיקות.
כל הכתבות שלנו נמצאות גם בפייסבוק.
לפנייה לכתב/ת 
