מהפך: חגיגת העצמאות של "בנות"
בעונות קודמות הגברים היו איי היציבות, אבל בסיום העונה ה-4 של "בנות" התהפכו היוצרות. אחרי לידה, דמעות, חיי אהבה כושלים וקריירה שנתקעה - הרביעייה יצאה לדרך חדשה בפרק עשיר בתהפוכות. זהירות: ספוילרים
"Home Birth", פרק סיום העונה הרביעית של "בנות" ששודר אמש (ג') ב-yes, היה עבור הארבע צעד אחד נוסף, גדול ומשמעותי, בדרך להתבגרות. כל אחת בתורה זכתה בו ברגע מכריע של הארה שהציב אותה, עם קצת עזרה מחברים או חברות, על המסלול המחודש לעצמאות שחסרה כל כך בחייהן. חגיגת האמנציפציה הנשית ששלטה בפרק מסמנת במידה רבה את השיבה של דנהאם לסיבה לשמה יצרה את הסדרה מלכתחילה - אל הבנות, אל היחסים המורכבים שביניהן, אל הכוח הגלום ביחסים הנשיים הללו, לטוב, לרע ולקלישאה.
לא, היא לא מתנצלת על השימוש בקונבנציית הלידה כדי לגעת באמצעותה, בדרכה האירונית, עמוסת הדיאלוגים השנונים והכנים באורח אנטי-סוציאלי כמעט, באותו מעגל של נשיות. נכון, גם ליארד, בן זוגה של קרוליין והאב המאושר לעתיד, נמצא שם באותו מעמד מרגש. הוא הרי "כמעט-דולה", כמעט מוסמך ליילד את בת זוגו הכורעת ללדת שמחליפה במערומיה את אלו המוכרים כל כך של האנה.
ואולם, ברגע האמת, כשהרגל הקטנה מבצבצת, הדמעות מעיניו של ליארד זולגות ושאר העניינים משתבשים, זוהי דווקא האסרטיביות המפתיעה של ג'סה (ג'מיימה קירק) שמנהלת ביעילות את המצב. לצדה ניצבת האנה, משמשת כקול ההיגיון וכעזר כנגדה כמו בימים ההם שהיו שם אחת בשביל השנייה. תחתן זהו אדם (אדם דרייבר), אחיה של קרוליין והאביר על הסוס הלבן שהציל את האנה מעצמה בסוף העונה השנייה, ועכשיו שרוע מעולף.
אלו התאכזבו כשנטשה את מסלול הלימוד היוקרתי באיווה, כשהתנהגה כאחרונת התלמידות בבית הספר שבו שימשה מורה מחליפה, כשגילתה חוסר רגישות מקומם כלפי אביה שיצא בפניה מהארון והעז לנפץ לה (ולאמה) את בועת המשפחתיות הנורמטיבית, ובמיוחד אחרי הפרק המביך בו הגיעה ללא הזמנה לתערוכה של מי שתפסה את מקומה בחייו של אדם, כדי "להכירה מקרוב". אחרי כל אלו, אין זה מן הנמנע שתחזור לזרועותיו של מי שתמיד גונן אך גם פגע בה בשיטתיות. בחירתה החיובית סוף סוף של האנה, שזורקת את הצופים שישה חודשים קדימה כדי לחזות ברגעי האושר הזוגיים עם "הבחירה השפויה" פראן (ג'ייק לאסי), היא גם בחירה מודעת לעשות לצופים קצת נחת.
סצנת ראיון העבודה היא גם האסתטית ביותר בפרק ומדברת מתחילתה ועד סופה בשפת העיצוב של במאי הקולנוע ווס אנדרסון. גם הוא, כדנהאם שחתומה בפרק על מלאכת הבימוי, זכה זה מכבר בשלל סופרלטיבים, אך גם ספג לא מעט חצי ביקורת שטענו בין השאר לקמצנות רגשית בסרטיו ולעיצוב דמויות שמקשות על הזדהות הצופה. נשמע מוכר? דנהאם היתה רוצה להאמין. תאהבו אותה או תאהבו פחות, על הטענה שחומריה הבדיוניים ממש לא סובלים ממחסור בהתכתבויות עם חייה, תתקשו לערער.
בינתיים ריי עסוק בלייעץ למארני הבוכייה (אליסון וויליאמס), העצב-החשוף האנושי המהווה אנטי-תזה לדמותה של האנה. "אל תדאג, היא בוכה המון", הוא מסביר למנהל חברת ההקלטות (בגילומו של הבמאי ספייק ג'ונז) שארגן למארני ולדזי ערב השמעה בנוכחות שלל גורמים משפיעים בתעשיית המוזיקה. שוב, זהו דזי שמביא את מארני לדמעות, הפעם על שום שבחר להבריז מהפרזנטציה החשובה. אולם הערב זה תורה של מארני לזרוח. לבדה. בעידודו של ריי היא עולה לביצוע סולו, וכובשת את הקהל.
הן אנדרסון והן ג'ונז הם עדיין אילנות גבוהים בהרבה מדנהאם, אך קשה שלא להשליך מעבודתם ולו במעט על יצירתה שלה. שניהם יוצרים בעלי שפה ייחודית ומובהקת, אשר מבינים דבר או שניים בעיצוב דמויות של גברים במשבר, מולם ניצבות נשים חזקות ועצמאיות.
לשם בדיוק שאפה דנהאם בפרק סיום העונה הרביעית, שהיה עשיר בהרבה מפרקי סיום העונה הקודמים בתהפוכותיו העלילתיות, והגיע אחר עונה שלמה שהיתה כולה בסימן עיבוי הדרגתי בנפחן של הבנות. אם בעונות הקודמות היו אלו הגברים שסחבו אותן פה ושם על גבם והיו להן לאיי שפיות ויציבות רגשית, סיום העונה הרביעית הוא המהפך. מכאן אנו יוצאים לדרך חדשה, לעונה חמישית של "בנות". עדיין לא נשים, אבל נראה שבדרך הנכונה.
