החלום ושברו: היום בו עברתי לישון בסלון
בלילות הייתי פותח את המפרש ומפליג על הספה שלי בין עשרות ערוצים, ונזכר איך פעם היא כל כך רצתה שאהיה מישהו או משהו, ואני רק רציתי להיות אף אחד ושום דבר
עוד בנושא:
אשתי נרדמה, חברתה היפה נשארה בסלון
עדיין מובטל רק עם הפרעה אישיותית חדשה
היינו נשואים אז כבר כמה שנים ולא דיברנו על ילדים או בכלל על העתיד. לאט לאט דעך המין וכבר לא הניע אותנו, והיינו צעירים מכדי להודות בזה ומבוגרים מכדי לוותר, ולא ידענו אם זה רק המיניות בינינו או שזה הרבה יותר. חשבנו שככה זה יהיה בחיים, נאחז במוכר ובהרגלים.
בהתחלה סתם נרדמתי על הספה מול הטלוויזיה, סתם ככה, עם הבגדים. אמרתי לעצמי שזאת מעידה חד-פעמית. אבל אחרי כמה פעמים זה נהיה נוח והתחלתי להביא לי דברים: שמיכה, כרית, מנורה קטנה לקריאת ספרים. ונדמה שלא רק לי זה התאים, כי גם אישתי לא אמרה שום דבר כשהיינו נפגשים, כאילו קורה לנו משהו חדש ומרגש, כמו הריון סודי כזה שלא מדברים עליו עד שממש בטוחים.
לפעמים, כשהיינו נתקלים בטעות בחלומות שלנו, היינו נבהלים לראות מה קרה להם, מה קרה לנו או סתם מה קורה באופן כללי. לאט לאט התחלתי להרגיש בלעדיות, כאילו הסלון הוא הטריטוריה שלי.
אם למשל אשתי היתה מתיישבת על הספה לצדי, הייתי מרגיש שהיא מפרה קצת את החוקים. אם רצינו לדבר בינינו דיברנו בפייסבוק, בפרטי, או ששלחנו בוואטסאפ הודעות אחד לשני, בעיקר בירוקרטיות יומיומיות, קניות, חשבונות - לא משהו אישי. לא ידענו לחיות, רק לנהל את החיים.
ובלילות הייתי פותח את המפרש ומפליג על הספה שלי בין עשרות ערוצים, ונזכר איך פעם היא רצתה שאהיה מישהו או משהו, ואני רק רציתי להיות אף אחד ושום דבר, ואולי היה זה הסימן הראשון שנדונו מראש להיות רק נחלת העבר.
ובלילות, תחת שמי תקרת הסלון, היה מזדחל לי עצב במעלה הגרון. לא עצב עמוק, תהומי או בוער, סתם עצב מעפן, רגיל ופושר.
ספרו הרביעי של רווה שגיא עומד לצאת השנה בהוצאת "עם עובד".
לפנייה לכתב/ת 
