בין היי טק להוט קוטור
"החולצה שלי נושמת" היא תערוכה שמשלבת בין טכנולוגיה לאופנה בחלל אמנותי ואם תהיתם, באמת יש שם חולצה כזו
תערוכת "החולצה שלי נושמת" שנפתחת היום (ד') בבית העיר ת"א (ביאליק 27), נמצאת בדיוק במרווח הגדול הזה, בין הסלולרי על השולחן או בכיס, למחשב על המצח או היד, שהוא כבר חלק מהגוף האנושי.
מצד אחד ניתן לראות בתערוכה דברים כמו בד של חברת "תרמוסיב" הישראלית כקונספט לאריג סיבי פחמן מתחת למדי צה"ל שמדווח למחשב על פגיעה שספג החייל ואת המדדים שלו (חום, דופק), תכשיטים שמעבירים תחושה של מוזיקה ללובש אותם וקונספט לצמיד שאולי בעתיד נענוד אותו והוא יקרין על ידנו במקום על מסך.
מהצד השני, השמלות של יינג גאו, המופעלות באמצעות קול אנושי אנושי, מבט או הבזק אור.
זה מטען בכיס שלך?
ויש עוד: מעצבת אופנה ההולנדית, פאולין ואן דונגן, תציג שמלה סולארית להטענת מכשירים חשמליים. יונגהויי קים (דרום קוריאה וארה"ב) את מטאמורפוזיס - חולצה שמסמנת לסובבים שהלובש אותה שיכור בהשראת תרבות השתייה והאלכוהול בדרום קוריאה.
זכרון מהבהב
מליסה קולמן ההולנדית מציגה בתערוכה את Media Vintage, סדרה של טקסטילים אלקטרוניים אינטראקטיביים הנושאים זיכרונות. הסדרה "מתבוננת בביקורתיות באחסון נתונים בקופסאות שחורות, אשר נעשות לבלתי נגישות מיד לאחר שמדיום אחסון חדש מתקבל כנורמה".
קולמן גם יצרה תכשיט המחובר לשבב ומאיר בתדירות נמוכה שנראית רנדומלית. היא מסבירה שכל הבהוב מסמל מוות של בחורה מתחת לגיל 18 שנכנסה להיריון, מעין מיצג פוליטי, אופנתי.
קולמן תקיים מחר (ה') בשעה 20:00, מפגש תחת הכותרת "הפוליטיקה של הטכנולוגיה הלבישה" ושם תעסוק בשאלות כגון "האם טכנולוגיה אכן משרתת אותנו – או שאולי אנחנו משרתים אותה, מהן ההשלכות כאשר המרחבים הציבוריים הדיגיטליים שלנו מנוטרים והינם בבעלות חברות פרטיות, והאם ניתן לתכנן טכנולוגיה לבישה אתית ומוסרית".
הכניסה למפגש במחיר 20 שקל כמו גם הכניסה לתערוכה.
הכניסה בערב הפתיחה חופשית.
