אז אני לא מרבה לדבר. זאת סיבה לפרידה?!
הרבה פעמים הן אומרות לי "נו, אני חופרת ממש, תספר גם אתה משהו", ואני שואל אתכן מה זה תספר משהו? מה את רוצה שאני אגיד? רוצה לדעת עלי משהו? תשאלי. אחרת אל תתלונני שאני לא מדבר
לפעמים לא צריך יותר ממבט עיניים כדי להבין שלבן אדם שמולך עובר משהו בראש שהוא לא רוצה להגיד לך באותו הרגע. זה בדיוק מה שהיה בעיניים של אותה בחורה שהחליטה לסיים את הקשר בינינו לפני בערך חודש. היא הסתכלה עליי ולא אמרה דבר, אבל אני הבנתי שהיא מתה להגיד לי משהו.
עכשיו בערוץ יחסים:
עכשיו זה מדעי: הפרידה מסוכנת לבריאות
לאחל חג שמח לאקס? ומה אם המשיך הלאה?
אומנם לא הכרנו יותר מדי זמן, אך למזלי ניחנתי ביכולות פענוח טובות מאוד בכל הקשור להתנהגות של בני אדם. אז אמרתי לה שלום והלכתי. הגעתי הביתה תוך כדי שאני חושב לעצמי "נו, מתי היא תסמס כבר?", ואכן, לא עברו חמש דקות והנה מגיעה ההודעה שממנה חששתי.
הרבה זמן לא זרקו אותי, אבל האינטואיציה שלי לא טעתה ולפי אורך ההודעה ידעתי שלשם זה מוביל. אם לנקות את כל המסביב ולחכות רגע עד שהאגו יחזיר את עצמו למצב צבירה מוצק, הסיבה האמיתית שבגללה נזרקתי היא שאני לא מדבר. או לפחות, לא מדבר מספיק בשבילה.
לא איש של דיבורים
אני לא אשקר, היא לגמרי צודקת. זה נכון שאני לא איש של דיבורים, מעולם לא הייתי והנה גם פרסום ראשון: לעולם לא אהיה. מכירים את המשפט "קיבלת שתי אוזניים ופה אחד אז תקשיב יותר ותדבר פחות?", ובכן, כנראה שבאיזושהי טראומה בחיים שלי לקחתי את המשפט הזה טיפה יותר מדי רחוק, רק שאצלי זה יותר בקטע של תקשיב רוב הזמן וכמעט ואל תדבר.
פעם הייתי בטוח שמשהו בי לא בסדר, שאני דפוק בגלל שאני לא בן אדם ורבאלי. שאני משעמם ושהעולם הפנימי שלי כנראה מאוד רדוד. בתקופה האחרונה הבנתי שטעיתי. אני לא יודע אם זו יכולת ההקשבה שלי או היצר העיתונאי שקיים בי, אבל שמתי לב שבאופן סיסטמתי, ברוב הפעמים כשאני מדבר עם מישהי, אני נוטה לשאול המון שאלות ולהעמיק בין שאלה לשאלה. העניין הוא שהדבר הזה יוצר מן אשליה שאני כמעט לא מדבר ואילו הפרטנרית שלי למעשה 'חופרת'.
עכשיו בואו נצא רגע מהבדלי מגדר ומהתיאוריה ש'בנות חופרות גם ככה באופן טבעי יותר מבנים'. אני מדבר על שיחה נורמטיבית שכוללת שאלות ותשובות. אני חושב שהאחריות לקבל תשובה תלויה המון בשואל ולא בנשאל. הרבה פעמים נתקלתי בתלונה "נו, אני חופרת ממש, תספר גם אתה משהו", ואני שואל אתכם: מה זה לעזאזל תספר משהו? מה את רוצה שאני אגיד לך? למה לא לשאול פשוט משהו שמעניין אותך לדעת?
אי אפשר לבוא לבן אדם בתלונות על זה שהוא לא נפתח אם לא מנסים לחפור לו בנפש ולמצוא את הדברים המעניינים באמת. כי אחרת מה אני כבר יכול לספר? שהייתי תלמיד ממוצע וגדלתי בבית נורמטיבי עם כלבה ודגים? זה פשוט לא עובד ככה. אי אפשר להתלונן שיש רק צד אחד שנפתח כשלא מנסים בכלל לשאול ולברר מה קורה עם הצד השני.
חוץ מזה, להכיר את בן האדם שמולך זה לא בהכרח לשמוע על קורות חייו. אני בעד היכרות שלוקחת זמן, שגורמת לך ליהנות מהרגע ולא להתחיל לחשוב עכשיו על שאיפות לעתיד. אז אני מוכן להקשיב ולצחוק מלא ולהעביר את הזמן בכיף, אבל כמו שדוד שלי לימד אותי מגיל קטן "ילד אילם – אמא שלו לא יודעת שכואב לו". רוצה לדעת עליי משהו? תשאלי, אחרת אל תתלונני שאני לא מדבר.
מה דעתכם? כתבו לנו בטוקבקים או בפייסבוק של ערוץ יחסים.
