עט למתוח ביקורת. השתקת מאיירים לא תעזור
השימוש של קריקטוריסטים בדעות קדומות, סקסיזם ושנאת זרים המבעבעים מתחת לפני השטח של התקשורת המנומסת הופך אותם למטרה למחאה, לעג והתקפה אלימה. אך המאמצים להשתיקם מצליחים רק לעתים רחוקות
פיגוע הטרור בפריז לפני חודשיים, שבו נרצחו מאיירי קריקטורות בשבועון הסאטירי "שארלי הבדו", הוא תמרור אזהרה בנוגע למעמדם הבעייתי והמעורער של קריקטורות פוליטיות. עבור מי שמאייר ומפרסם קריקטורות פוליטיות, איומים והפחדות הם עניין שבשגרה, וסביבת העבודה שלהם הופכת בקלות להיות מכזו שמגיבה לאירועים עכשווים לכזו שנמצאת במרכז החדשות.
"מגלים עולם " - מאמרים אחרונים:
הטרדת נשים היא סוגיה ביטחונית. תפנימו
/ עדי עזוז
ואיך יגיב הממשל אם נתניהו ישכנע בקונגרס?
/ פרופ' זכי שלום
למי נפנה בזמן חרם אירופי על ישראל, לאסיה?
/ ד"ר ניצן פלדמן
טיל בתפוצת נאט"ו: יחסי טורקיה-מערב במבחן
/ ד"ר גליה לינדנשטראוס
השימוש של מאיירים בדעות קדומות, סקסיזם ושנאת זרים המבעבעים מתחת לפני השטח של התקשורת המנומסת, הופך אותם לכליאי ברק של חרדה, מחאה ולעג.
קריקטורות פוליטיות ממלאות תפקיד משמעותי במגוון תהליכים היסטוריים ובמיוחד בנקודות שיא של אלימות פוליטית כגון מלחמות, מהפכות והשמדות עם בפרט. בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים ב-1967, קריקטורות שהתפרסמו בעיתוני ערב, לא הותירו ספק בנוגע לעוינות הגוברת כלפי ישראל.
האופן שבו אייר פול רוויר את טבח בוסטון ב-1770 תרם להתלקחותה של המהפכה האמריקנית. גם בבנגזי, ערב ההפיכה בלוב ב-2010, הקיפה עצמה מפקדת המורדים בקריקטורות של הרודן מועמר קדאפי. הדמוניזציה של יהודים ושל בני שבט הטוטסי בקריקטורות פוליטיות גרמניות והוטיות (בהתאמה) הן עד היום עדויות מבשרות אימה של השואה ושל רצח העם הרואנדי.
מתקפה נגד סאטירה היא הכרה בביקורת
אין זה מפתיע אם כך שקבוצות אתניות, דתיות ולאומיות מוחות, פונות לאפיקים משפטיים ודורשות ממאיירים להימנע מלתקוף את הקהילות שלהן, החברים בהן והערכים והסמלים עליהם הן מושתתות. בנוסף, אין זה מפתיע שמנהיגי הקבוצות הללו מצנזרים, מאיימים או פונים לאפיקים משפטיים נגד מאיירים פוליטיים כדי למנוע מהם להעמיד ללעג את תדמיתם או את המדיניות שלהם. עם זאת, מאמצים אלה מצליחים רק לעתים רחוקות.
שלושה מאפיינים של קריקטורות פוליטיות הם המאפשרים למאיירים לחמוק מבקרה וצנזורה. ראשית, המגוון הרב של סמליות ויזואלית מקל על עקיפת איסוריים חוקיים דרך שימוש בדימויים דו-משמעיים ואנלוגיות ויזואליות. שנית, הקריקטורה, ככל סאטירה, מסוגלת לבטא ביקורת קשה נגד פוליטיקאים כושלים ומושחתים, בה בעת שהיא מהללת אותם לכאורה. ככל שההלל למדיניות לא יעילה ולא סבירה גדול יותר, כך הופך ברור יותר גם הפער שבין התוכן של קריקטורות פוליטיות לכוונתן הממשית. כך למעשה הופכת ההשתקה של הקריקטורה והמתקפה הסאטירית הגלומה בה לחרב פיפיות והניסיון להשתיק הופך למעשה להכרה בביקורת. שלישית, וכפועל יוצא מהמהפכה הדיגיטלית של העת האחרונה, הקריקטורה זמינה תמידית ובערוצים רבים מדי מכדי שפיקוח עליה יהיה יעיל או בר מימוש.
הקושי לדכא את התוכן הקריקטורי עצמו יכול להסביר את הכוח שמופעל נגד יוצריו. המאיירים מאוימים, מופצצים, מעונים ונרצחים בעוון האיורים הלא מחמיאים שלהם. האמת המרה היא שהאלימות, בניגוד לכלים החוקיים, הוכיחה את עצמה כיעילה בהשתקת מאיירים. ההחלטה של העיתון הדני "יילנדס פוסטן", שערך ב-2006 תחרות קריקטורות של הנביא מוחמד שהציתה זעם בינלאומי, שלא להדפיס את הקריקטורות של "שארלי הבדו" משיקולי ביטחון, היא דוגמה חיה להשפעה הממשמעת של אלימות. אפילו עצרות ההמונים, ה"ממים" הוויראליים והרכישה של מיליוני עותקים של "גיליון הניצולים" של "שארלי הבדו" - במעין תצוגת סולידריות מפתיעה לכתב עת שהיה על סף פשיטת רגל ימים לפני פיגוע הטרור במערכת שלו בפריז - היו בין היתר ניסיון, נואש אולי, להגן על חופש הדיבור מפני ההתקפה הכה יעילה עליו.
מי מרוויח ומי מפסיד מהשתקת קריקטורות?
אך מחאת ההמונים גם מעלה את השאלה מה קורה כאשר הקריקטורה מושתקת? מה מרוויחים המשתיקים ומה הם מפסידים? הקריקטורות לכשעצמן הרי לא מדרבנות לאלימות או מעוררות התקוממות. הן לא אלה שיוצרות את העמדות הציבוריות או מכתיבות אותן. קריקטורות הן לא יותר מביטויים סמליים של אירועים עכשוויים עם מטאפורות תרבותיות. נדרש ידע כללי נרחב כדי לפצח את התמהיל הסמלי המורכב של קריקטורות. כך לדוגמה, סמלי אזהרה המוטמעים באיור ומרמזים לשיח אורווליאני או לפילוגי אלטלנה אינם נגישים למי שלא בקיא בספרות מדע בדיוני או בהיסטוריה ישראלית.
גם הקוראים שכן יכולים להבין את המשמעויות הנסתרות של קריקטורות לא נסחפים בהכרח על ידי המסרים שלהן. קריקטורות לא מציעות הסבר, הוכחה או טיעון להאשמות והרמזים שהן נושאות. קשה לדמיין שההצגה של מנהיגים קנאים או של אנשי מיליציה ש"חזרו בתשובה" היא שתביא את הקהלים לשקול מחדש את העמדות שלהם. בכל זאת, צה"ל השקיע רבות בדיוק בכך והשליך קריקטורות בדרום לבנון במהלך מלחמת לבנון השנייה ב-2006 בניסיון להסיט תמיכה ציבורית הרחק מחיזבאללה.
ההיגיון שבהשתקת הקריקטורות דומה למחשבה שאם נאסור קיומם של סקרי דעת קהל הרי שדעות מסוימות לא יהיו קיימות. גם המבקרים החריפים ביותר של "שארלי הבדו" מכירים בכך.
ההאשמה של דובר החמאס, פאוזי ברהום, שההצגות של מוחמד בעיתון הצרפתי הן "הסתה מכוונת לאלימות" לא ממש מתיישבת עם השימוש של הארגון העזתי עצמו בקריקטורות שמתעדות דעת קהל ישראלית. ב-14 בנובמבר 2012, תרגם והדפיס עיתון חמאס "פיליסטין" מחדש קריקטורה ישראלית כדי להראות את ההשפעה של טילי החמאס על דעת הקהל הציבורית.
אלה שמעוניינים להחרים דימויים מסוימים מתוך הרפרטואר של המאייר מתעלמים מכך שקריקטורות מתוחכמות שעושות שימוש מוסווה בדימויים שאינם אסורים אינן בהכרח פחות פוגעניות או מעליבות מאלה שמשתמשות בעלבונות ויזאוליים. אלה המגנים על חופש הביטוי אף יוסיפו שעצם החשיפה, גם של הדעה החשוכה ביותר, יכולה להוות הזדמנות להוציא לאור עמדות פוגעניות ובכך להוביל לשינוי לטובה.
רק ההכרה בכך שהמאיירים של קריקטורות פוליטיות הם לא היוצרים של העמדות הפוגעניות תאפשר לתשומת הלב הציבורית להתמקד לא בעצם הבחירה בדימויים חזותיים כאלו או אחרים, אלא בדעות והרגשות המגולמים בקריקטורות. מיקוד תשומת הלב בעמדות והרגשות המובעים בקריקטורה יכול להוביל לתועלת ציבורית רבה בהרבה מאשר הניסיון לדכאה ולהשתיקה.
אילן דנז'ו היה פרופסור אורח ללימודי ישראל באוניברסיטת קלגרי. ספרו Political Cartoons and the Israeli-Palestinian conflict בוחן את האפשרות לחזות התפרצות של אלימות באמצעות קריקטורות
המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם" שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים
לפנייה לכתב/ת 
