דם כחול: הוויכוח שמפלג את איטליה
התופעה של כדורגלנים מתאזרחים הולכת וצוברת תאוצה ברחבי העולם, אלא שבארץ המגף לא כולם מרוצים מהעובדה שבנבחרת הלאומית משחקים שחקנים שאינם איטלקים מבטן ומלידה. נדב יעקבי עם סיפורם של ה"אוריונדי"
כשנבחרת איטליה זכתה במונדיאל ב-2006, אחד מכוכביה היה מאורו קמוראנסי. הקשר של יובנטוס היה בהרכב הפותח של מרצ'לו ליפי, והוסיף את המהירות והאגרסיביות שלו ל"סקוודרה אזורה", למרות שבסופו של דבר הוא כלל לא איטלקי – אלא ארגנטינאי.
קמוראנסי לא היה המתאזרח הראשון ולבטח לא האחרון שלבש את החולצה הכחולה המפורסמת של איטליה. הוא אפילו לא המפורסם ביותר. הרבה שנים לפניו, כשאיטליה אירחה את המונדיאל השני בהיסטוריה, ב-1934, היו בסגל של הנבחרת לא פחות מארבעה ארגנטינאים. אחד מהם, לואיס מונטי, שיחק עם נבחרת ארגנטינה בגמר מונדיאל 1930. חברו ריימונדו אורסי הבקיע בגמר של 1934 כשאיטליה ניצחה את צ'כוסלובקיה 1:2.
כן, בימים הרחוקים ההם כדורגלנים היו יכולים לשחק במהלך הקריירה בכמה נבחרות שונות, כל זמן שהם קיבלו את האזרחות המתאימה.
כך למשל אלפרדו די סטפנו שיחק בצעירותו במדי נבחרת ארגנטינה, המדינה בה נולד. כאשר עבר לשחק בליגה המקצוענית של קולומביה בתחילת שנות ה-50, ייצג גם את נבחרת קולומביה. כאשר חתם בריאל מדריד והפך לגדול שחקניה, שיחק גם בנבחרת הספרדית. והיו רבים אחרים ששיחקו במדי שתיים או אפילו שלוש נבחרות שונות.
הנוהג הזה נפסק ב-1964, כאשר פיפ"א החליטה ששחקן שהחליט לשחק בנבחרת מסויימת, לא יוכל יותר לעבור ולשחק בנבחרת אחרת, גם אם קיבל אזרחות חדשה. כיום התקנות קובעות כי כל זמן שהשחקן לא שיחק במסגרת רשמית, הוא יכול להחליף את הנבחרת שאותה הוא מייצג.
באיטליה קוראים למתאזרחים הללו "אוריונדי", והם משחקים בנבחרת מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת ועד היום. ומדובר כמעט תמיד בכדורגלנים שבאים ממשפחות ממוצא איטלקי.
כך למשל קמוראנסי, שהגיע לאיטליה רק בגיל 24, כשהצטרף ל-ורונה, קיבל את האזרחות האיטלקית לאחר שהוכיח שאבי סבו היגר מאיטליה לארגנטינה ב-1873. כששיחק עם הנבחרת במונדיאל בגרמניה, קמוראנסי היה השחקן היחיד בנבחרת שלא שר את ההמנון. הוא הסביר אחר כך שהסיבה לכך הייתה פשוטה: הוא לא הכיר את המילים...
ובכל זאת הייתה תחושה לא נעימה בקשר לקמוראנסי, כשהצהיר על מחוייבותו לנבחרת איטליה כשזומן לראשונה ב-2003 – כאשר כולם ידעו שבעצם הוא היה מעדיף לשחק בנבחרת ארגנטינה. רק מה? המאמן דאז מרסלו ביילסה לא רצה אותו.
לאחר הזכייה בגביע העולם הוא הודה: "אני מרגיש קודם כל ארגנטינאי, אבל לחמתי עבור הצבעים של איטליה, כי היא בדמי".
מיד אחרי הניצחון בפנדלים על צרפת בגמר של 2006 בברלין, הדברים הראשונים של קמוראנסי לטלוויזיה נאמרו בספרדית. לאוהד האיטלקי הטיפוסי, זה צרם.
איטליה לאיטלקים
אז כן, לא כולם באיטליה מרוצים מהעובדה שבנבחרת הלאומית משחקים שחקנים שאינם איטלקים מבטן ומלידה, והדיון הזה עלה השבוע שוב לכותרות, כאשר מאמן הנבחרת אנטוניו קונטה זימן לסגל לקראת המשחק בשבת מול בולגריה את החלוץ הברזילאי אדר מסמפדוריה ואת הקשר הארגנטיני פרנקו ואסקס מפאלרמו.
אין ספק שמדובר בשניים ממצטייני הליגה האיטלקית העונה. אדר הוא מלך השערים של סמפדוריה וכבש כבר 9 שערים העונה. הברזילאי בן ה-28 הגיע לאיטליה לפני 8 שנים והחל את דרכו באמפולי הקטנה. במקרה של אדר מדובר בסבים שלו שהיגרו מאיטליה לברזיל.
פרנקו ואסקס בן ה-26 הבקיע העונה 7 שערים במדי פאלרמו. הוא נולד בארגנטינה אבל אימו היא איטלקייה ונולדה בעיר פדואה. הוא שיחק בבלגראנו לפני שעבר לפני 3 שנים לפאלרמו.
מי שבמיוחד לא אהב את הזימון של השניים הוא מאמן אינטר, רוברטו מאנצ'יני. בכנס של מאמנים ושופטים שהתקיים ביום שני ברומא אמר מאנצ'יני: "הנבחרת הלאומית של איטליה צריכה להיות איטלקית. מי שמגיע לו לשחק בנבחרת זה השחקן האיטלקי. לשחקנים שלא נולדו כאן, ואפילו אם יש להם קרובי משפחה איטלקים, לא מגיע. אנחנו כל כך מתאמצים כדי לטפח כדורגלנים צעירים ומבטיחים, ואז אנחנו מזמנים לנבחרת שחקנים זרים".
כשהזכירו למאנצ'יני שבנבחרת גרמניה, שזכתה בקיץ האחרון בגביע העולם, משחקים לא מעט בני מהגרים, הוא מיהר להדגיש: "זו לא בעיה, כי כל השחקנים נולדו בגרמניה".
לא מדוייק. מאנצ'יני כנראה התכוון למסוט אוזיל, שמשפחתו הגיעה מטורקיה אבל הוא עצמו נולד בגרמניה, או לסמי חדירה ה"טוניסאי". אבל הוא שכח כנראה שמירוסלב קלוזה ולוקאס פודולסקי נולדו בפולין.
בכל מקרה, מאנצ'יני הדגיש כי מדובר בדעתו הפרטית, אבל הדברים שאמר עוררו סערה גדולה סביב נושא המתאזרחים באיטליה – ולא בפעם הראשונה.
לפני כמה שנים אמר צ'זארה מאלדיני, מאמן הנבחרת לשעבר (ואבא של פאולו) כי הוא לא אוהב את הנוהג הזה. "זה מחזיר אותנו אחורה", הוא אמר. ואת תיאגו מוטה הוא כינה "הברזילאי". אנטוניו קונטה, המאמן החדש של הנבחרת, שזימן את ואסקס ואת אדר, לא מרגיש שהוא צריך להתנצל. להיפך. "אני לא המאמן הראשון של הנבחרת וגם לא אהיה האחרון שיזמן לסגל את ה"אוריונדי", אמר.
קונטה הזכיר את קמרואנסי, וגם את כריסטיאן לדסמה, גבריאל פאלטה, דניאל אוסבלדו, תיאגו מוטה, אמאורי ורומולו – כולם כדורגלנים שהחלו את דרכם בארצות מולדתם, ארגנטינה וברזיל, ולאחר שעברו לשחק בליגה האיטלקית, קיבלו אזרחות ונבחרו לשחק במדי הנבחרת. אגב, אמאורי ולדסמה קיבלו את האזרחות שלהם אחרי שהתחתנו עם נשים איטלקיות. לכל היתר יש שורשים משפחתיים באיטליה.
כשפאלטה נשאל אם הוא מרגיש איטלקי, הוא ענה: "גדלתי בארגנטינה אבל אני מרגיש איטלקי כשאני חושב על הסבא-רבא שלי. כל חייו הוא חלם שילדיו יחזרו לקלאבריה עם קצת כסף בכיסים, כדי שיוכל להגיד שהצליח במטרתו כשהיגר. במובן מסויים כשאני לובש את חולצת הנבחרת אני משלים את המסע שלו".
אבל לקונטה היה טיעון נוסף לטובת שיתופם של השחקנים הללו. "במונדיאל האחרון בברזיל מתוך 736 השחקנים של 32 הנבחרות, היו לא פחות מ-83 מתאזרחים". מדובר בלמעלה מ-11 אחוזים!
ואכן, התופעה של כדורגלנים מתאזרחים רק הולכת וצוברת תאוצה בכל העולם, במיוחד במדינות שבהן יש קהילות גדולות של מהגרים, כמו גרמניה, צרפת, שוייץ ושבדיה. אבל זה קורה גם בנבחרות כמו נוספות, כמו ספרד ופורטוגל.
דייגו קוסטה הספיק לשחק בשני משחקי ידידות של נבחרת ברזיל, המדינה בה נולד, אבל אז החליט שהוא מעוניין לייצג דווקא את נבחרת ספרד, המדינה בה התפתח והפך לכדורגלן מוביל. לואיס פיגו, מי שהיה קפטן נבחרת פורטוגל, התנגד בתחילה לרעיון שדקו, הקשר הברזילאי שהתאזרח בפורטוגל, ישחק בנבחרת. אבל לאחר מכן שינה את דעתו. בהמשך החל לשחק בנבחרת הפורטוגלית גם הבלם יליד ברזיל פפה, שהיום הוא סגן הקפטן.
קונטה הדגיש כי הוא לא כפה על השניים להתאזרח כדי לשחק בנבחרת. "כשאני מגיע לביקורים בקבוצות השונות אני לא מנסה לשכנע שחקנים מסויימים להתאזרח. מה שאני רוצה שהם ירגישו מבפנים את הרצון לשחק בנבחרת איטליה. והכי חשוב, אני לא רוצה שהם יבחרו לשחק בנבחרת איטליה, רק משום שהם מרגישים שאין להם סיכוי לשחק בנבחרת של המדינה בה נולדו", אמר.
אגב, כאשר מאורו קמוראנסי זומן בפעם הראשונה לסגל הנבחרת האיטלקית, ע"י ג'ובאני טראפאטוני בפברואר 2003, לקראת משחק הידידות מול פורטוגל, הסיפור עורר מהומה תקשורתית לא קטנה. הסיבה הייתה שבמשך 40 שנה לא זומן אף "אוריונדי" לסגל הלאומי - מאז שאנג'לו סורמאני ערך את הופעתו השביעית והאחרונה בנבחרת ב-1963.
קמוראנסי שיחק בנבחרת האיטלקית במשך 7 שנים, בין 2003 ל-2010, ורשם לא פחות מ-55 הופעות, יותר מכל מתאזרח אחר בהיסטוריה. הוא גם כבש 5 שערים. הוא פרש מהנבחרת אחרי הכישלון של איטליה במונדיאל 2010 בדרום אפריקה ואז גם עזב את איטליה.
אחרי 8 שנים ביובנטוס, קמוראנסי עבר לתקופה קצרה לשטוטגרט, לפני שחזר למולדתו ארגנטינה. הוא שיחק בלאנוס ובשנתיים האחרונות בראסינג קלוב. לפני שנה, כשהוא בן 37, מאורו קמוראנסי תלה את הנעליים ופרש.
321 הופעות, 96 שערים
קמוראנסי מעולם לא היה איטלקי אמיתי. זה ברור. ובכל זאת הדיעות באיטליה חלוקות בנושא כבר הרבה מאוד שנים. בעצם מאז שהתופעה החלה, לפני 95 שנה.
ה"אוריונדי" הראשון היה ארמאנו אאבי, ששיחק במדי איטליה נגד צרפת ב-1920. אאבי, אחד החלוצים הגדולים של תקופתו, היה שווייצרי במקור, למרות שנולד במילאנו ושיחק במדי אינטר.
מאז ועד היום הופיעו במדי ה"סקוודרה אזורה" 40 "אוריונדי", שבסך הכל רשמו 321 הופעות ו-96 שערים. מרביתם הגיעו מארגנטינה, המדינה שקלטה מאות אלפי מהגרים איטלקים שנהרו ל"עולם החדש" בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
כאמור, בסגל של המאמן ויטוריו פוצו שזכה במונדיאל של 1934 הופיעו ארבעה ילידי ארגנטינה: לואיס מונטי, ריימונדו אורסי, אנריקה גואיטה ואטיליו דה מריה.
מה שרבים לא יודעים שבסגל היה גם "אוריונדי" חמישי, יליד ברזיל: אנפילוג'ינו גואריסי. מי שכונה "פילו" נולד בברזיל לאם איטלקייה וב-1931 עבר לאיטליה ושיחק במדי לאציו. אבל כמובן ששני השמות המפורסמים היו הארגנטינים מונטי ואורסי, שנחשבו לכוכבי על.
כשהמאמן ויטוריו פוצו נשאל האם זה נראה לו תקין שבנבחרת משחקים "זרים", שאינם איטלקים מלידה, הוא ענה: "אם הם יכולים למות עבור איטליה, הם יכולים לשחק כדורגל עבור איטליה".
בארגנטינה כמובן שלא אהבו את ה"עריקה" הזו, אבל הסיפור הזה היה כאין וכאפס לעומת מה שקרה 24 שנים לאחר מכן.
ב-1957 זכתה נבחרת ארגנטינה באליפות דרום אמריקה באופן מרשים ביותר כשהיא מבקיעה 25 שערים בששת משחקיה בטורניר. במשחק המכריע היא הביסה את ברזיל החזקה 0:3.
שלושת הכוכבים הגדולים של הנבחרת היו החלוצים אומברטו מאסצ'יו (שכבש 9 שערים), אנטוניו אנחלילו (8 שערים) ועומאר סיבורי (3 שערים). התקשורת כינתה אותם "המלאכים עם הפרצופים המלוכלכים", כי הם שיחקו כדורגל שמח, כמו ילדים קטנים בשכונה.
בארגנטינה היו משוכנעים שיש להם נבחרת אדירה, שיכולה לזכות בגביע העולם שנה לאחר מכן, בשבדיה. תאורטית זה היה נכון, אבל אז קרה דבר לא צפוי. בעקבות ההצלחה הגדולה של ארגנטינה החליטה יובנטוס לרכוש את סיבורי מריבר פלייט, אינטר רכשה את אנחלילו מבוקה ג'וניורס ואת מאסצ'יו החתימה בולוניה, שהביאה אותו מראסינג קלוב.
המעבר לאיטליה נתפס בארגנטינה כ"בגידה", במיוחד כשזה קרה זמן קצר כל כך אחרי הזכייה באליפות היבשת ורק שנה לפני המונדיאל. ולכן, באקט שהיום נתפס כלא הגיוני, החליטו בהתאחדות הארגנטינית להחרים את השלושה ולא לזמן אותם עוד לנבחרת הלאומית.
כשארגנטינה הגיעה ב-1958 למונדיאל בשבדיה בלי סיבורי, אנחלילו ומאסצ'יו, זה לא היה אותו דבר. הנבחרת הובסה 6:1 ע"י צ'כוסלובקיה במשחקה האחרון, סיימה רביעית בבית המוקדם, וחזרה הביתה בבושת פנים.
במקום לשחק במדי ה"אלביסלסטה" עברו סיבורי, אנחלילו ומאסצ'יו לשחק במדי ה"סקוודרה אזורה". במונדיאל של 1962 מאסצ'יו היה הקפטן של הנבחרת האיטלקית. הוא גם היה אחד המעורבים הראשיים בתיגרה הגדולה מול צילה, הנבחרת המארחת, תיגרה מכוערת שזכתה לכינוי " הקרב של סנטיאגו", ובה הצ'ילאני לאונל סאנצ'ס שבר למאסצ'יו את האף במכת אגרוף.
סיבורי עשה את הקריירה המוצלחת יותר מבין השלושה באיטליה. ב-8 עונות במדי יובנטוס הוא הבקיע 167 שערים ועד היום נחשב לאחד מגדולי השחקנים של "הגברת הזקנה" בכל הזמנים.
סיבורי הבקיע 8 שערים ב-9 משחקים במדי נבחרת איטליה, כאשר ארבעה מהם הוא כבש לרשתו של יעקב חודורוב, כאשר איטליה הביסה את ישראל 0:6 בטורינו ב-4 בנובמבר 1961, במוקדמות גביע העולם.
במשך 40 שנה לא שיחקו מתאזרחים בנבחרת האיטלקית, ונראה היה כי סיפורי ה"אוריונדי" יישארו נחלתם של ההיסטוריונים בלבד. אבל כל זה השתנה בעשור האחרון, וכמו בעבר הרחוק באיטליה שוב מתווכחים אם מדובר במהלך נכון או שגוי מיסודו.
ב-2011 זומן דניאל אוסבלדו, יליד ארגנטינה, לסגל הנבחרת.
העניין לא מצא חן בעיני אנשי ה"לגה נורד" – המפלגה הימנית-קיצונית שמעוניינת להתנתק מדרום איטליה. אוסבלדו הגיב: "הביקורת נגדי היא מופרכת. יש לי אישה איטלקייה, ילדים איטלקים, ומשפחה איטלקית. ואני משחק בליגה האיטלקית. כששיחקתי בנבחרת הצעירה של איטליה שרתי את ההמנון ולא תהיה לי בעיה לשחק בעתיד מול נבחרת ארגנטינה".
בספטמבר 2012 הגיעה נבחרת איטליה למשחק במוקדמות המונדיאל מול בולגריה בסופיה. אוסבלדו היה זה שניצח את המשחק בכוחות עצמו, עם צמד שערים בתוך 4 דקות.
שנתיים וחצי לאחר מכן מגיעה איטליה שוב לאיצטדיון בסופיה, למשחק מול בולגריה. וגם הפעם המתאזרחים הם אלו שעושים את מרבית הכותרות. מעניין יהיה לראות האם פרנקו ואסקס ואדר יילכו בעקבות דני אוסבלדו וישתיקו את כל הביקורות עם שערים וניצחון.
לפנייה לכתב/ת 
