סרט בורקס / על התבוסה של ישראל
ההפסד הביתי המביש לוויילס הוא למעשה תזכורת ליכולת שהורגלנו אליה לאורך השנים מנבחרת ישראל. הכוכבים עשו שטויות, היריבה ידעה בדיוק מהן נקודות התורפה, לפחות האוהדים יכלו להסתפק בשואו של השחקן היקר בעולם
ארבעה חודשים חלמנו על ישראל האחרת. הניצחון הגדול ההוא על בוסניה, שאף אחד כבר לא זוכר עכשיו, היה משהו שונה מכל מה שהתרגלנו אליו במשך השנים. ישראל האחרת, קיווינו, זו שלא עושה את השטויות הרגילות. ואז הגיעה וויילס ואנחנו קיבלנו דווקא קלאסיקה ישראלית של פעם. סרט בורקס.
סרט בורקס רע, יש לומר. ישן, בלי צבע ובעיקר כזה שבו הסאונד לא תואם לתמונה. היו בו את כל הסטריאוטיפים הישראלים הרגילים - שער אחד של חוסר תשומת לב ברגע האחרון של המחצית, שער אחד במצב נייח, איבודי כדור בדיוק במקום ובזמן הלא נכון. מזכיר לכם משהו? אוי, כמה משחקי עבר של הנבחרת זה מזכיר. קלאסיקה ישראלית, כבר אמרנו.
זה היה אחד ההפסדים הביתיים הכי מבישים של הנבחרת. איפשהו אחרי דנמרק ורוסיה. ואל תטעו, לא מדובר פה בזלזול בנבחרת היריבה או משהו כזה. וויילס נראתה ברמה אחרת מאיתנו, אבל זו לא דנמרק של תקופת נערות הליווי ולא רוסיה שהרגה את ישראל במחצית אחת.
נבחרת סבירה ברמה אירופית, עם כוכב גדול, כוכב ענק וכוכב מכוכב אחר.
נבחרת ישראל שחושבת על אליפות אירופה לא יכולה להפסיד לנבחרת כזו, בטח שלא ככה. בשבעת הקמפיינים האחרונים וויילס ניצחה משחק חוץ בהפרש כזה רק פעם אחת, מול לוקסמבורג הקיקיונית. ישראל היא המובסת השנייה ואלה הפרופורציות.
ישראל הובסה בצורה כה נוראית כי היא לא הצליחה, בין השאר, להתמודד עם הלחץ של הוולשים, דבר שהוביל לאיבודי הכדור הקריטיים. איתן טיבי, במשחק נורא ואיום שמגיע לו עליו ציון 2, איבד פעמיים לגארת בייל במחצית הראשונה (ותוסיפו לזה את כדור הגובה המסכן בשער הראשון ואת הכרטיס האדום). ביברס נאתכו איבד כדור קרוב לשער, מה שהוביל לעבירה על בייל ולבעיטה החופשית שהביאה לשער השני.
ליאור רפאלוב איבד את הכדור בעקבותיו הגיע השער השני של בייל והשלישי של וויילס. עם איבודי כדור כאלה אין לנבחרת ישראל מה למכור גם מול נבחרת חלשה יותר.
כששאלתי את גוטמן אחרי המשחק מה היתה הסיבה לכמות איבודי הכדור המסוכנים הוא אמר ״היריב״. הלחץ הוולשי גמר את הנעת הכדור הישראלית שהיתה כל כך מוצלחת נגד בוסניה. לגוטמן לא היה פיתרון, לא הייתה תכנית ב' למקרה שכזה. האמת, כנראה שהוא לא האמין שדרך המשחק הרגילה שלו תיכשל בצורה כל כך מוחלטת מול נבחרת בסדר הגודל של וויילס. ישראל לא עשתה מה שציפינו ממנה. היא דווקא לא לחצה בכלל ונתנה לג׳ו אלן וארון ראמזי (משחק מעולה של שניהם) לעשות כרצונם. גם ההתעקשות על כדורי גובה, החלק החזק של הגנת וויילס, לא היתה ברורה.
זה בצד הקבוצתי, אבל יש גם צד אישי. הציפיה הכי גדולה היתה משלושה שחקנים - נאתכו, רפאלוב וזהבי - ולא רק ששלושתם לא תרמו בחלק ההתקפי הם גם עשו שטויות בצד השני. על האיבודים של נאתכו ורפאלוב, שהובילו לשערים, כבר דיברנו, וזהבי בנאיביות לא מוסברת, לא הלך לכדור שהגיע לבייל והיה יכול בקלות להפוך לשער הרביעי.
שלושתם, רפאלוב, זהבי ונאתכו, היו לא מדויקים, במיוחד הראשון. כמה רצינו לראות את רפאלוב סוף סוף מקבל הזדמנות בהרכב הנבחרת והיכולת שלו היתה אכזבה עצומה עם אפס בעיטות לשער. האמת, רק שחקן אחד בנבחרת ישראל היה בסדר וזה שרן ייני, במיוחד כששיחק בקישור עד ההרחקה של טיבי.
רגע אחד במשחק סימל יותר מכל את ההבדל. זה היה בבעיטה החופשית הנפלאה של בייל והתחושה היתה שכל האצטדיון ידע שהכדור ייכנס. המצלמות, בפעם השנייה בערב, נשלפו (הפעם הראשונה היתה בהמנון) וכולם חיכו לתפוס את הרגע.
האוהדים התנחמו בתצוגה של גארת' בייל
מי שאוהב כדורגל יכול לנסות להתנחם, עם כל הקושי שבהפסד הכבד, בכך שצפה במשחק גדול של בייל. לא כל יום מגיע לכאן שחקן בסדר גודל הזה ונותן הצגה על אדמה ישראלית. שני שערים, בישול ושמונה בעיטות לשער - יותר מכל נבחרת ישראל יחד.
אני לא מאותם חולמים שאוהבים לומר ״יש סיכוי״ גם כשברור שהמצב קשה, אבל הפעם, בזכות הגדלת כמות הנבחרות ביורו, המאבק על המקום השלישי המוביל לפלייאוף עדיין חי וקיים. היריבה העיקרית של ישראל על המקום הזה תהיה בוסניה, שגם הפסידה כבר במשחק ביתי, לקפריסין.
בשביל מקום שני שמוביל להעפלה אוטומטית יהיה צורך בניצחון חוץ מול נבחרת טובה ואנחנו יודעים שזה אף פעם לא קורה.
הנפילה הכי כואבת מגיעה כשאתה למעלה. ישראל הגיעה למשחק הערב מראש הטבלה ונפלה מראש הסולם. ביום שלישי מגיעה לטדי בלגיה, נבחרת טובה בהרבה מוויילס. הבשורות הטובות הן שעכשיו אף אחד כבר לא מצפה לסרט עם סוף טוב, דבר שיכול לרכך את הכאב. אחרי לילה כה נורא גם זה משהו.
לפנייה לכתב/ת 
