אין לנו פירסט קלאס / טור
פסטיבל רפאלוב? אין הבדל של ממש בין קשר ברוז' לבין גילי ורמוט. ערן זהבי? לא יכול להרים נבחרת בינונית - בייל וראמזי כן. אלי גוטמן? איבד כיוון וגם את הצניעות. וביציעים המצב היה מדכא לא פחות
השחקנים. בכדורגל העולמי קוראים לזה "פירסט קלאס." לישראל אין דבר כזה, נקודה! לוויילס יש. ג'ו אלן וארון ראמזי. גארת' בייל הוא מעל הפירסט קלאס, הוא מגה סטאר. לנו אין אפילו שחקנים שמתקרבים ל"פירסט קלאס." חבר'ה כישרוניים לא חסר. הבעיה שהתקשורת כאן מנפחת אותם בלי פרופורציות. כבר כמה שבועות מתקיים אצלנו פסטיבל רפאלוב, שחקן מצוין יחסית לליגה שלנו. אבל בשידורים מבלגיה, אייל לחמן ודומיו מציירים מצג-שווא כאילו שקלאב ברוז' זה ליאור ועוד עשרה. עד כדי כך מתעצמת הסגידה, שאת גילי ורמוט הציגו לעומתו ככלומניק עם קשרים. למרות שאין באמת הבדל בין ורמוט לרפאלוב.
גם זהבי נהדר. באמת. ווינר גדול שיכול לשחק בליגה אירופית ואולי אפילו להצליח. בתנאי שיהיו לצידו שחקנים "פירסט קלאס." זהבי עצמו הוא לא. מול באר-שבע, קריית-שמונה ומכבי חיפה הוא כוכב-על. אבל כמו רפאלוב, הוא לא יכול להרים לבדו נבחרת של שחקנים אפורים ובינוניים. בייל וראמזי יכולים, מה עוד שהשחקנים הבינוניים שלצידם הרבה יותר טובים ומהירים מהבינוניים שלנו.
ההגנה היא סיפור עצוב בהרבה. טל בן-חיים, הקשיש, הוא עדיין מס' 1 בנבחרת. לא בזכות הכישרון אלא בגלל האופי. לכן הוא נשאר כל כך הרבה שנים באנגליה, בעוד שהווירטואוזים שלנו, דוגמת זהבי ועטר, חזרו עם הזנב בין הרגליים. גם לבן שהר מגיעה מילה טובה. הוא החליט שהוא רוצה אירופה בכל מחיר, ולכן במעט הדקות אמש עשה הרבה יותר מהאחרים. נכון, לבן-חיים היה חלק בשער הראשון, כי בייל וראמזי לא בליגה שלו והוא כבר לא צעיר, אבל אם לא הוא, התוצאה הייתה יכולה להיות כפולה.
טיבי אפילו לא מתקרב לרמה הזאת. מרציאנו היה חלש, כמו בליגה, אבל עד בלגיה יתעסקו אצלנו בשמות. כאילו שעם הרוש בשער, בוזגלו בקישור ועטר בחוד היינו חוטפים פחות ומגיעים ליותר מהמצב היחיד שהגענו אליו.
המאמן. אלי גוטמן מאמן טוב. הוא הוכיח את זה בעבר עם קבוצות. אבל גוטמן צריך להיות פחות רגשן ולהתעסק פחות בשטויות מסביב. במסיבת עיתונאים לפני שהקמפיין החל, הוא אמר: "אם נעשה הפתעה דרך המקום השני לא יהיה מאושר ממני. אם לא, ננסה להגיע למקום השלישי כדי לעלות מההצלבה. לשם אני מכוון." אלא שאז בא הניצחון על בוסניה, לא מעט בזכותו, וגם המאמן הלאומי איבד כיוון וצניעות. אמש הוא חזר, באדיבות הוולשים, למטרה הראשונית שלו. המקום השלישי בהחלט אפשרי.
אבל עכשיו בטח שלמה שרף ושחקניו שהפכו לפרשנים (והפסידו בעצמם כמה קמפיינים לנבחרות כמו קפריסין), יגידו שגוטמן היה צריך לשחק יותר התקפי. ברור. אצלם זה עבד.
הקהל. לנבחרת יש אוהדים רעבים. בדרך מת"א לחיפה נסעו המון מכוניות של המחנה הציוני, שצעיפים כחול-לבן השתלשלו מחלונותיהן. באף אחת מהן, אני מניח, לא ישבו בני משפחתו של עטר. במחלף עתלית עקפה אותי טויוטה לבנה עם מספר טלפון ושאלה על הטמבון: "איך אני נוהג."? האמת, לא משהו. בכלל, אוהדים וולשים שטיילו בשבת בירושלים או בת"א ובאו מדרום, בטח חשבו לעצמם שבישראל זה בדיוק כמו בבריטניה. המסלול האיטי משמאל וכולם עוקפים מימין.
ביציעים המצב היה מדכא לא פחות. הקפטן הוולשי אשלי וויליאמס אמר לפני המשחק "אנחנו מצפים לאווירה עוינת." פחחחח. בהתחלה עוד צעקו "ישרא-א-אל מל-חמה," אבל הקולות הלכו ודעכו. אחרי הגול הראשון הכרוז נזף בהם: "אין שקט פה."! אחרי השני הוא ניסה שוב: "יאללה, בואו נעשה גל."! אך לשווא. בשלישי התחילה הנהירה החוצה, גם בלי פנייה מצד ראש הממשלה שהגיע בהפסקה.
היעל. ואם יש מישהו שצריך להסיק מסקנות זה הפוחלץ הלאומי. בלעדיו עשינו 9 נקודות ,9-מ איתו אנחנו 0 .3-מ אגב, באותה מסיבת עיתונאים בספטמבר גוטמן כינה את בלגיה "מפלצת." בחיפה אתמול היו המון ילדים. אחרי מה שעשה לנו הדרקון האדום, לא בטוח שמומלץ לקחת אותם לראות את המפלצת בטדי. קרקס אחד בפסח יספיק בהחלט.
לפנייה לכתב/ת 
