תמונה שבורה: התחנה המרכזית של תל אביב
אזור התחנה המרכזית בתל אביב מקבץ בתוכו אוסף הטרוגני של יוצאי מדינות אפריקה, המזרח הרחוק ומזרח אירופה, שיוצר נוף אנושי מרתק ואחר. בין ציון טרגדיית המהגרים של העם היהודי ליום העצמאות שלנו, יצאנו לביקור בחצר האחורית של תל אביב. אזור שמסתיר סכנות, סצנות משעשעות, סקרנות בלתי נשלטת, מסתורין וגם קצת תקווה
בחצר האחורית של העיר הלבנה נמצאת התחנה המרכזית החדשה. מתחם מטונף ומזוהם. מדינה אחרת בתוך מדינת תל אביב. מספר קילומטרים רבועים שעושה רושם כאילו רשויות החוק, הכללים החברתיים והמוסכמות כפי שאנו מכירים אותם - פסחו עליהם.
בעוד שאת התחנה המרכזית עצמה - הנושאת בגאון את התואר האירוני משהו "החדשה" - פוקדים ישראלים, המתחם המשתרע סביב הוא שטח הפקר.
נדמה שדווקא במקום בו המדינה היתה צריכה להתערב, עושים זאת במקומה מוקדי בריאות שונים ועמותות. התוצאה היא עשרות אלפי תושבים שנותרים ללא מענה וטיפול נאות. והם מתחתנים, מביאים ילדים לעולם, עושים עסקים והופכים לאוכלוסיית השוליים המוזנחת הגדולה ביותר בישראל. פצצה מתקתקת שבעוד עשר שנים תיאלץ את כולנו להתמודד עם משבר גדול הרבה יותר.
במתחם, שאחת למספר שבועות עולה לכותרות בהקשרים שליליים למדי, שולטות תחושות של סכנה, פחד, סקרנות בלתי נשלטת והרבה מסתורין. "פריימים" טראגיים לצד סיטואציות משעשעות, כפי שרק המציאות ההזויה של אזור התחנה המרכזית יכולה ליצור. תרבות השוליים הזו יוצרת תחושה מוזרה של משיכה למקום, כזו שמרכזת טרגדיות של החיים לצדן של תקוות, והכל בשלל צבעים ושפות.
כור היתוך חדש
בתוך המרחב הדרום תל אביבי הצפוף, שלא עולה על גודלם של מספר מגרשי כדורגל, התפתחה תרבות שוליים המונה עשרות אלפי תושבים בקרוב. מקבץ יוצא דופן ומגוון של יוצאי מדינות אפריקה - חוף השנהב, אריתריאה, סודן ודרום סודן, סומליה, גאנה, ניגריה, קמרון וקונגו, ולצדם יוצאי מדינות המזרח - תאילנד, הפיליפינים, הודו, סין ונפאל ואף מדינות ברית המועצות לשעבר.
כולם מהגרי עבודה, שוהים בלתי חוקיים ופליטים - חלקם אף נחשבו לאויבים במדינות האם שלהם - שחיים אלה לצד אלה בהיררכיה חברתית משלהם. קיים שוני ביניהם, אך דבר אחד מאחד את כולם - ישראל משמשת להם מקום מפלט מארץ מולדתם, וסביר להניח שלא היו נפגשים מעולם, לולא היו מבקשים להבטיח לעצמם ולמשפחותיהם עתיד טוב יותר.
בכל פעם שאני מסתובב באזור, מתגלה בפני פן נוסף. המקום כאילו מתקלף ממגננות, ומגלה טפח ועוד טפח, שכבה ועוד שכבה. עם הזמן למדתי להבדיל בין האזורים השונים, ולהבין באיזה שטח יושבת כל אחת מהאוכלוסיות, איפה מתרכזים מקומות הבילוי שלה, שטחי המסחר ועוד.
מוזר ככל שישמע, האזור מכיל עשרות עסקים בתחומי הבילוי, המזון, הטיפוח ועוד. רבים נשלטים על ידי מהגרים, וחלקם אף עמוסים לעייפה במבקרים ובעליהם נהנים משגשוג כלכלי. ניתן להבחין בהם דרך לבושם, שמלבד להסגיר את ארץ מוצאם, מלמד גם על מעמדם החברתי-כלכלי.
בשיטוט בין הרחובות והסמטאות, הברים, בתי הקפה והחנויות השונות, מתגלים חיי שגרה סואנים לעייפה. בדומה למדינות העולם השלישי במזרח ובאפריקה, הכל מתרחש ברחוב - החל ממפגשים חברתיים ועד עסקאות כאלו ואחרות. הניחוחות עזים, ונעים בין צחנה של תשתיות מוזנחות לבין ריחות של אוכל לא מוכר.
הישראלים הם מיעוט במקום. לרוב תמצאו אותם שם בשל תחנת המוניות שממוקמת בסמוך, או בחנויות הישראליות המעטות שעוד נותרו שם. מי שלא משתייכים לשתי הקטגוריות הראשונות, נקשרים, בדרך כלל, לעסקים לא חוקיים כמו תעשיית הזנות המשגשגת באזור, או שהם מחוסרי בית שהתגלגלו לאזור הסואן.
בכל פעם שאני מגיע לרחובות הצפופים, מציפה אותי תחושת זרות מסקרנת והצורך לצלם גובר בי בעוצמה. שפע הצבעים, הדמויות הלא מוכרות והלשונות השונים לא מותירים מקום לספק - זו ישראל אחרת. התחנה המרכזית היא ללא ספק כוכבת בחשבון האינסטגרם שלי
, וכן ב"מצלמה מוסיפה חמישה קילו" - בלוג צילום
מעולה של עפר קידר, שותפי למסעות המצולמים. אלו הם רשמינו מהסיבוב האחרון במתחם.
