המציאות הווירטואלית של אובמה
לאחר שאובמה הכריז על תימן כמודל של הצלחה מסחררת במלחמה בטרור על מי הוא אמור להכריז מלחמה, אם לא על ישראל?
תחת הכותרת "הנשיאות האורווליאנית של אובמה", כתב בשבוע שעבר ברט סטיבנס מ"וול סטריט ג'ורנל", כי ברוח מאפייני אוקיאניה של אורוול בספר "1984", תחת שלטונו של אובמה "חברים הם אויבים, הדחקה היא חוכמה וכניעה היא ניצחון". ובעטיו של הכישלון האחרון במדיניות החוץ האמריקנית הנוכחית, בתימן - שאובמה סימן אותה אך לפני כחצי שנה כמודל הצלחה מסחררת של מלחמה בטרור - שואל סטיבנס בהמשך המאמר באירוניית-מה: "על מי אמור אובמה להכריז מלחמה במזרח התיכון, אם לא על ישראל?".
עוד בערוץ הדעות של ynet
חמש עצות לשר החינוך הבא / אריאל היימן
תתחילו בחינוך / מיכל שלם
ואכן, ככל שמעשי ידיו וחזונו במזרח התיכון הולכים וטובעים בים, כך הולך ומתחוור כי הגורם המקומי הנורא אליבא דאובמה, שאליו מופנים רוב חצי הביקורת של ממשלו, אינו החות'ים בתימן, ולא דאעש, ואף לא איראן (שהופכת בחדלונו למדינת סף גרעינית), כי אם ישראל בהנהגת נתניהו – שמדרדר לטעמו את הדמוקרטיה הישראלית, מדיר את הערבים, וברוב חוצפתו אינו מוכן לשלום עכשיו עם הפלסטינים.
ייתכן שזעמו והשתלחותו הנוכחיים של הנשיא האמריקני יועדו מלכתחילה לניסיון נתניהו לסכל את ההסכם הנרקם עם איראן ולהיענותו להזמנה לנאום בקונגרס, וכעת, אחרי הבחירות, פשוט נפלה לידיו ההזדמנות להוציאם לפועל. אפשר גם שתוצאות הבחירות, שהיו כמובן לצנינים בעיניו, תרמו לא מעט לחרון אפו המתגבר. כפי שסביר להניח שעבור אובמה - בהליכה על ראשו של נתניהו, יש כדי לתרום להסטת תשומת הלב העולמית מאותו הסכם גרעין מתגבש.
ואולם, כל אלה אינם יותר מווריאציה אחת על אותו נושא מוכר של פיוס אויבים קשי עורף ונחרצים מחד גיסא, והתנכלות לידידים והשתלחות במעשיהם, שהחלה עם כניסתו לבית הלבן ואינה פוסקת אף לרגע מאידך גיסא. הטון המפייס והמתרפס כלפי חמאס, גורמים "מתונים" בטליבאן, איראן, סוריה, צפון קוריאה, ונצואלה, והאיסלאם בכללותו, שהחל מיד עם עליית אובמה לשלטון - לא שכך ולא קהה. כשם שלא פחתה הביקורת התקיפה על ישראל על כל בניית מרפסת בגילה בירושלים, מכרז בגבעת שלמה, עימות פנימי עם אזרחיה הערבים, או ניסיונה "המחוצף" שלא לאפשר את העתקת המודל העזתי ליו"ש באמצעות נסיגה לקווי 67'.
באפריל 2010, קצת יותר משנה מכניסתו לתפקיד, הוא הורה שלא להשתמש עוד במינוח "איסלאם קיצוני ומיליטנטי". בשלהי 2014, גם עם התגברות מעשי הזוועה של דאעש, לא היה כל ספק שהוא לא יסטה כמלוא הנימה מאותו הקו הפוטר את האיסלאם מכל אחריות וזיקה לטרור, לקיצוניות, לדיכוי נשים וסקילתן אם הן סוטות מדרך הישר, או לרדיפת מיעוטים. לעובדה שכמעט כל הטרור עלי אדמות הוא מעשי ידיהם של טרוריסטים מוסלמים, שמבצעים את זממם בשם האיסלאם, ושאומרים זאת בריש גלי - אין כמובן כדי לסדוק את האמונה האובמית העיוורת.
שכן אם "אמריקה והאיסלאם חולקים עקרונות של צדק וקדמה, סבלנות וכבוד לכל בני האדם", כדבריו בנאום קהיר, אך מתבקש להסיק כי לאותו איסלאם אין יד ורגל בכל המרעין בישין הטרוריסטי במזרח התיכון, ולא רק בו.
על ברכיהם של שני רעיונות גדולים עוצבה דמותו האידיאולוגית של אובמה באותם בתי גידול ליברליים אמריקניים: פיוס וחתירה לשלום על פני כל שימוש בכוח, גם במחיר של התרפסות בפני שליטים בריונים ומוטרפים, או למצער הימנעות בכל מחיר מכל עימות עמם. ומנגד, הכאה על חטא הקולוניאליזם, המגלגל לפתחו של המערב את כל האחריות על נחשלות הלבנט, ברוח תפישותיו הפוסט-קולוניאליסטיות המופרכות של אדוארד סעיד.
ההפנמה האדוקה של שני הרעיונות הללו תרמה לא מעט לכך שלא היה אירוע אחד באזור שהוא וממשלו לא כשלו בחיזויו, בהבנתו ובטיפול בו, תוך שהם חוזרים ומועדים בהטיה מוטיבציונית (הטיה הגורמת לבריות להעניק סבירות גבוהה למאורעות עתידיים, רק משום רצונן העז שהם יתרחשו). אותה הטיה, למשל, שהביאה את אובמה וממשלו לראות באביב העמים הערבי סוג של רנסנס דמוקרטי מופלא, בדומה לאופן שבו בעיתונות ובשמאל שלנו מיהרו להכתיר ערב הבחירות את הרצוג כראש הממשלה הבא. המציאות, מתברר, לא נוטה לשעות למשאלות לב, גם לא של נשיאים אמריקנים.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
