כלת פרס ישראל: להגיע לשלום עם הפלסטינים
כדיפלומטית היא ניצלה את החוצפה הישראלית כדי לחבור לקיסינג'ר ולקבל אישור ממשה שרת לרכוש בגדים כרצונה. אחרי שהתבשרה על ההחלטה להעניק לה את פרס ישראל על מפעל חיים, הביעה אסתר הרליץ (93) ביקורת נוקבת על מקבלי ההחלטות: "רוב האנשים הנכונים לא בפוליטיקה"
"לא הצלחנו לגדל דור שמסוגל לטפל בבעיות הקשות שלנו. אני גדלתי עם מנהיגות שבה ראו את הפתרון, ואת הקשר שלנו עם השכנים שלנו ראו כמשימת חיים". בגיל 93, אחרי עשרות שנים בשירות המדינה כשגרירה בדנמרק וכן כחברת כנסת מטעם המערך, התבשרה אסתר הרליץ כי תקבל ביום העצמאות את פרס ישראל על מפעל חיים עבור תרומתה לחברה.
בראיון ראשון אחרי פרסום זכייתה מספרת הרליץ בגילוי לב בסלון ביתה על התרגשותה מהכבוד שנפל בחלקה ועל אובדן המנהיגות הישראלית בשנים האחרונות. לדבריה, "רוב האנשים הנכונים לא הולכים לפוליטיקה. העם הצביע בבחירות האחרונות לא על מחיר האוכל או על הדירות, העם הצביע על העניין הזה שנוכל לחיות פה בשלום".
"אתמול היה איש שכל הערב התעקש לטלפן אליי וצלצל בלי הפסקה", שחזרה הרליץ את רגע קבלת ההודעה. "לקראת השעה 22:00 החלטתי לענות ומהצד השני האיש אמר שהוא מדבר בשם שר החינוך והוא התבקש להודיע לי שזכיתי ואמרתי לו שאני מאוד מודה לו. מיד התקשרתי להודיע לבני משפחתי". הרליץ נולדה בגרמניה ועלתה לארץ ישראל עם הוריה ואחותה הצעירה ב-1933. היא כיהנה כשגרירת ישראל בדנמרק בין השנים 1966 ל-1971 וכחברת כנסת בשתי קדנציות.
במהלך עבודתה בשירות החוץ היא נאלצה לאלתר לא מעט ולהשתמש בחוצפה הישראלית הידועה. כך לדוגמה, כשעבדה בשגרירות ישראל בארה"ב ב-1950, היא ניצלה הרצאה באוניברסיטת הרווארד כדי להזמין את מי שכיהן באותם ימים כמזכיר המדינה האמריקני, הנרי קיסינג'ר, לאירוע בשגרירות הישראלית. "ניגשתי אליו מחוץ למבנה ושאלתי אותו 'אדון קיסינג'ר, אתה יהודי נכון?', הוא אמר כמובן ואז הזמנתי אותו. ככה בונים קשרים. אם לא מנצלים רגע כזה - פספסת אותו, וזה מה שאני מלמדת את צוערי משרד החוץ כשאני מדברת איתם".
הרליץ נחשבה לפורצת דרך ביחסים בינלאומיים. בהיעדר נשים בתפקידי מפתח היא נאלצה להתמודד עם סוגיות מגוונות. אחת מהן עסקה בהזמנת שמלת ערב מיוחדת מצרפת. "כשנכנסתי לתפקיד שגרירת ישראל בדנמרק הייתי צריכה להגיש כתב אמנה למלך ולא היה קוד לבוש מוגדר לנשים. בסוף הזמינו לי חליפה מבד שהוזמן מפריז, כי מצד אחד לא רצו בד בהיר ומצד שני לא רצו בד כהה אבל שיהיה גם יפה - אמרו שקוראים לזה כחול של לילה". לבסוף נתפרה עבורה חליפה מיוחדת בת ארבעה חלקים, ששימשה אותה לכל אורך השירות. אותה חליפה מוצבת כיום במוזיאון של מכללת שנקר.
גם ביום העצמאות הראשון של מדינת ישראל נאלצה הרליץ לאלתר. במהלך ארוחת ערב שארגן שר החוץ דאז משה שרת לסגל הדיפלומטי במלון השרון בהרצליה, לאישה הראשונה שנשאה בתפקיד רשמי לא היה קוד לבוש מוגדר. "שאלתי אותו מה אני צריכה ללבוש והוא אמר שאקנה מה שאני רוצה. קניתי חצאית ארוכה שחורה עם חולצה ברקמה תימנית, ובשנים הראשונות של משרד החוץ החולצה הרקומה הייתה התלבושת שלנו. היום זה נראה מצחיק ואז זה נחשב למשהו מהשמיים".
"פספסנו כמה הזדמנויות בעבר"
כפוליטיקאית לשעבר, שגדלה על ערכי תנועת העבודה, היא לא חוסכת כאמור ביקורת ממקבלי ההחלטות הנוכחיים. לדבריה, "עם כל הכבוד לתנובה ששייכת היום לסין ולבעיות הדיור ויוקר המחיה, אם לא נפתור את בעיית היחסים עם הפלסטינים ועם הערבים האחרים, וכבר פספסנו כמה הזדמנויות בעבר לצערי, אני חושבת שזאת המשימה העיקרית של הדור הזה".
הרליץ זזה באי-נוחות וממשיכה למתוח ביקורת על הידרדרות הקשר עם יהודי התפוצות, שהחלה לטענה בגלל ההתרחשויות בפוליטיקה הישראלית. "נושא חשוב שקרוב ללבי הוא הקשרים עם אחינו בתפוצות. כרגע בפעם הראשונה למיטב ידיעתי פיצלנו את יהדות אמריקה. בשמונה השנים שישבתי שם תמיד עבדנו ביחד, והיום רואים את מועדון הנשיאים וקבוצות אחרות, זה אסון. אין לי ספק שזה גם קשור ליחסים עם הערבים. היחסים שלנו עם העולם היהודי צריכים לקבל עדיפות עליונה".
את המשורר ארז ביטון, שיקבל ביום העצמאות את פרס ישראל לספרות ולשירה עברית, הכירה הרליץ בהרצאות במסגרת מפלגת העבודה. את השיח העדתי שהתפתח על רקע זכייתו בפרס היא מגדירה כ"נושא כאוב". בעניין זה הוסיפה הרליץ כי "במחנות העולים כששובצתי בצריף, כמעט כולם היו עולי המזרח. הם קלטו אותי ברוח טובה ואני חושבת הרבה על זה, יקית בחבורה הזאת. אין לי ספק שנושא העדות ייעלם באחד מן הימים".
לפנייה לכתב/ת 
