קוראים בהגדה? ספרו לילדיכם גם על הילדות שלכם
סיפורי הילדות שלנו השובבים שלנו, בעיקר אם הם מביכים או מצחיקים, הם בדיוק מה שהילדים שלנו צריכים לשמוע כדי להתחבר אלינו יותר ולהזדהות. בפסח הזה, גיל ונטורה ממליץ לספר לא רק ביציאת מצרים
עד כמה הילדים שלנו מכירים אותנו? תהייה מוזרה, שכן ברוב הפעמים השאלה הולכת בכיוון ההפוך. אנחנו משקיעים מאמץ זהיר ומרוכז בלקרוא כל פיסת מידע שתעזור לנו להכיר את ילדינו, ומתייחסים למשימת גידול הילדים בדיוק כך – כאל משימה, משהו שיש ללמוד אותו לעומק ולהצטיין בו עד לתפקוד מושלם.
קראו עוד טורים של גיל ונטורה:
הורים עצמאים: לגדל משפחה בצל הפחד
"פתאום כבר לא מספיק לי להיות אמא"
זה לא היא - זה הילדים: השפעת ההורות על הזוגיות
בתכל'ס, כולם יסכימו שהמלאכים הפרטיים הם לא בדיוק משימה או מטלה. המטאפורה הנכונה יותר לצורך הדיון היא "מערכת יחסים". כמו שבמערכת יחסים רומנטית תקינה ראוי ורצוי שכל צד יחשוף את עצמו כדבעי, ולא יסתפק בליקוט פרטים אודות האחר, כך גם בקשר הטוב והחזק שאנחנו מנסים לבנות עם הדרדקים. הם חייבים להכיר אותך – ולהכיר בך.
הילד שלך ישמח לשמוע איך היית בילדותך
בפסח הזה הגיע זמן שקצת נעשה סדר, לא רק בסירים שמאחורי הפינה ההיא של הארון מטבח, אלא גם בקונספציות שלנו. הילדים שלנו חייבים להכיר אותנו. הם חייבים ללמוד עלינו, וחייבים לדעת מה עבר עלינו ( חזרתי מספיק פעמים על הביטוי ״חייבים״? יופי. הדגשתי).
והגדת לבנך. המלצה עתיקה וטובה עם יישום דל מדי. כבר כתבתי וצווחתי בפורום זה, שהורים ישראליים מסתובבים על האדמה יותר מדי בתחושה שהם לא בסדר, שהם מפספסים את הילד או חורגים מאיזושהי טכניקה חינוכית מושלמת.
כולנו שוכחים דבר אחד. בייסיקלי, הילד שלנו אוהב אותנו ורוצה להיות כמונו. משתמע מכך, שהוא ישמח ויסתקרן לשמוע דברים אודותינו. הוא בעיקר יהיה מרותק לשמוע איך אנחנו היינו כשהיינו ילדים.
הילד שלך, כבר בגילו הזאטוטי, קצת עייף מלשמוע מסרים חינוכיים על החיים וללכת לכל מיני שיעורים וחוגים המלמדים אותו ״כישורי חיים״. מה שחסר לילד שלך, זה בעיקר מפגש חי ובלתי אמצעי עם החיים עצמם.
כשאתה מדבר איתו על השטויות המפגרות שעשית כילד, על מה שחטפת בתמורה מאימא, על הדברים שהפחידו והדליקו אותך כנער - סביר שתמצא שם קהל שבוי ומרותק.
בדיוק כפי שעולל בן שלוש יעדיף לחטט בארנק של אימא, הרבה יותר מלהתעסק עם ״צעצוע התפתחותי (איכסה!), כך הילד שלך יעדיף להתבונן בחיים אמיתיים של מישהו יקר לליבו, הרבה יותר מלהקשיב למסר חינוכי חבוט או שיחת מוטיבציה עבשה. אגב, אם יש לך תמונות מהאלבום המשפחתי לתדלק את השיחה, אפילו יותר טוב .
להתחבר לילד שבך, כדי שהילד שלך יתחבר אליך
כשתעשו את זה, סביר שתמצאו עצמכם גם נהנים מהנוסטלגיה, וגם אמפתיים יותר למעצבנותו היומיומית של הזאטוט. ילדים הם דרך להכיר את עצמך. מכירים את הקלישאה הנכונה הזו? בין השאר, היא מתייחסת ליכולת שלך להתחבר לצדדים הילדיים שלך דרך הצאצאים. לספר על ההיסטוריה שלך הינה דרך מצוינת לעשות זאת.
ומי שעוד לא השתכנע - הריני לשלוף את הנימוק התועלתני והשיווקי מכולם. ודאי שמתם לב לכך שפה ושם בארץ ישראל נצפו ילדים קטנים שלא מתחשבים בהורים, וילדים קטנים אלו גדלים להיות מתבגרים שלא סופרים את אימא ואבא.
עכשיו פתחו אפרכסות ותפנימו: ככל שהילד יראה אותך כאדם בעל עומק יותר, עם היסטוריה פרטית, עם חוויות עבר וחלומות עתיד, כך יהיה לו קשה יותר למחוק אותך מנטלית ולהתייחס אליך כאל מובן מאליו.
כשהטינאייג׳רית, שמתייחסת אליך לא כאימא אלא כאל ״מאדאם כספומט״, תשמע איך כילדה היית שמחה עד הגג בסיטואציה x ועצובה עד אימה באפיזודה y , יש הסתברות שמשהו בלב שלה יזוז לקראתך והיא תאט במידת מה את המירוץ שלה אל הארנק שלך.
לספר ביציאת מצרים עובד לנו יופי כל שנה ברמה העממית. הגיע הזמן לעדכן את הקטנטנים גם במדבר הפרטי שלכם
גיל ונטורה הוא פסיכולוג, חטטן כרוני, ומעביר את הקורסים"לחשוב כמו פסיכולוג" ו"חשיבה יצירתית מעשית". הוא מאמין תמידי בעוצמתה של הרציונליות. שתדעו.