היוהרה הרגה את אמא. טור אישי וכואב
כשאימא של גיא וגנר אושפזה בבית החולים בגלל דלקת ריאות פשוטה, הוא לא שיער שתוך כמה ימים יצטרך להיפרד ממנה לנצח, בלי יכולת לעזור או אפילו לדעת מה קורה לה. טור כואב על יחס מזלזל וחוסר תשומת לב של רופאים - ועל חוסר האונים שלנו כשאנחנו עומדים מולם
מספר ימים לאחר אשפוזה במחלקה הפנימית, הפכה אמא לישנונית, פסיבית, ולא הגיבה לסביבה כתמול שלשום. הבענו חששנו בפני הצוות הרפואי, ביקשנו להשמיע, אבל אף אחד לא רצה לשמוע. ביקשנו להבין, אבל אף אחד לא רצה להסביר. כל שנאמר לנו: "ככה זה. אלו תגובות אופייניות ומוכרות לתרופות שהיא לוקחת".
בחלוף השעות, מצבה הרפואי של אמא הידרדר במהירות. "היא נדבקה בחיידק במחלקה", אמר הרופא שהבהיל את אמא למחלקה לטיפול נמרץ כשהיא מורדמת ומונשמת. מה קרה? מה מצבה? כיצד הידרדר המצב הרפואי לפתע? מדוע לא שמעתם אותנו? למה אף אחד לא בא כשקראנו? תהינו בקול רם וביקשנו תשובות, אבל אף אחד לא השיב.
ביקשנו לפחות העתק מהמסמכים הרפואיים על מנת לקבל חוות דעת נוספת. התשובה הייתה לא פחות ממדהימה: "רק לחולה אנחנו יכולים לתת מידע. אסור לנו לשתף אתכם. חל על המידע חיסיון רפואי". תנו לנו רק אישור שהיא מורדמת ומונשמת, התחננו. מצטערים, אסור לתת כל מסמך – פסקו הרופאים. חוסר אונים. בחסות אותם אלה שאמורים לשמור עליה ובמקרה שלנו – פשוט להפעיל את השכל הישר.
פנינו לבית משפט באמצע הלילה
בצר לנו, פנינו לבית המשפט בשעות לילה מאוחרות, בבקשה למינוי אפוטרופוס על החולה, מה שיאפשר לנו לקבל את המסמכים הרפואיים, תוך שאנחנו מציינים שבית החולים מסרב למסור את המסמכים. השופט התורן הוציא צו מיידי ובכך חשבנו שלפחות הסוגיה הזו נפתרה. אז חשבנו.
חזרנו לבית החולים – עכשיו יש לנו זכות בדין לקבל את המסמכים עם אותו הצו, חשבנו. "הצו לא חוקי, מה פתאום קיבלת צו. תבוא בשעות קבלת קהל. הרופא הבכיר ישן ואסור להעיר אותו. היועץ המשפטי בבית והוא לא עונה לנו", נאמר לנו בבית החולים. אבל יש לי צו, אמא חולה, אני רוצה לדעת מה קורה. "לך, תבוא בבוקר. אין עכשיו עם מי לדבר", היתה התשובה. הלכנו.
בבוקר המחרת, כבר מחכה לנו מנהל המחלקה בכבודו ובעצמו. סוף-סוף זכינו לשמוע ממנו, חשבנו לעצמנו בתמימות. אבל לא, הוא לא חיכה על מנת לעדכנן אותנו במצבה הקשה של אמא וגם לא על מנת לספר על הטיפול שניתן או על המחלה. מנהל המחלקה המתין לנו, המשפחה המודאגת, על מנת לנזוף בנו: "מדוע פניתם לבית המשפט"?! הוא נזף בנו. היינו המומים.
"לו הייתם פונים אלי", אמר במתק שפתיים, "הייתי נותן הוראה למסור לכם את המידע". אבל פנינו אליך אתמול עשרות פעמים והורית לא למסור מידע, אסור לתת, וחוק זה חוק, השבנו. "ולמה בכלל אתם רוצים חוות דעת נוספת"? המשיך לנזוף מנהל המחלקה, "מה ההוא מבין. הוא יגיד לכם שאנחנו הכי טובים". ואז הוסיף: "על אף שאתם עושים בעיות, אני אשתדל לתת לאמא שלכם את הטיפול הטוב ביותר". אמר, והלך לדרכו.
אתה מציל חיים, אתה האלוהים
אתם עושים בעיות. אתם רוצים מידע. אתם מפריעים לי. כששאלתי את הרופא מהו אותו חיידק שתקף את אמא, ענה לי: "מה, אתה רוצה שאני אלמד אותך רפואה?!".
כן דוקטור, אם צריך, תלמד אותי רפואה. כן דוקטור, אתה תמסור את המידע המלא על החולה שלך. כן דוקטור, אתה תטפל בחולה, גם אם בני המשפחה לחוצים, והאגו שלך קצת נפגע. זו החובה המוסרית שלך, זו החובה שלך בחוק. אם לא היית אטום, לו היית שם לב ומקשיב לתלונות המשפחה, אולי, רק אולי, היה אפשר להציל את אמא. אם לא היית עסוק באגו שלך – היית מקדיש באמת את מרצך לחולים ולא לשטויות מסביב.
אתה עושה כמיטב יכולתך. לעיתים לא רחוקות, יכולתך דלה. אי אפשר לבוא אליך בטענות אלא לקוות שהמחקר הרפואי יתפתח ונדע לרפא את החולים.
"אתה מציל חיים, אתה האלוהים". כמה פעמים, דוקטור, שמעת את המילים הקסומות והמשכרות האלה? מאות? אולי אפילו אלפי פעמים? הלב מתרחב, החזה מתנפח והאגו גדל – ואתה, משתכר.
וכן, תציל חיים, תעשה את העבודה שלך. אבל אל תיתן ליוהרה ולגאווה לעלות לך לראש. כשהאגו גדל, הלב נאטם. היוהרה שלך הרגה את אמא שלי. אבל אתה דוקטור, אתה כבר ממשיך לחולה הבא שמשמיע את הקולות הקסומים והמשכרים: "אתה מציל חיים, אתה האלוהים".
לפנייה לכתב/ת 
