"זו מדינת אפרטהייד - גם בתחום הקולנוע"
החלטת מועצת הקולנוע להתנות תמיכה בסרטים בכך שיוצגו בחו"ל כישראלים מעוררת זעם בין היוצרים הפלסטינים תושבי המדינה. "הסרט הוא יצירת אמנות, לא בא לייצג את המדינה", אומרת הבמאית מיסלון חמוד, שכמו רוזין בישאראת מתכוונת להיאבק במהלך. ויש גם מי שפונה למקורות מימון זרים
ערב סיום תפקידה בישרה שרת התרבות והספורט לימור לבנת על שינוי בתקנון של תבחיני התמיכה להפקות קולנוע - שינוי שהומלץ על ידי מועצת הקולנוע ולפיו סרטים שיופקו במימון המדינה יוצגו כסרטים ישראלים בכל הקרנה בארץ או בחו"ל. המשמעות היא כי יוצרים ישראלים אשר פונים לקרנות הקולנוע וגופים תומכים ציבוריים אחרים לתמיכה כספית בפרויקט שלהם, יהיו מחויבים לשייך את סרטם למדינה שתמכה בהם - כלומר ישראל. כך גם במקרה של הקולנוענים תושבי ישראל, שמזדהים דווקא כפלסטינים.
על פניו המהלך של מועצת הקולנוע נראה הגיוני, אם כי בניגוד להודעת משרד התרבות, אין אינדיקציות להוראות קשיחות שכאלה במדינות אירופה למשל. אבל בישראל, כמו בישראל, העניינים מסתבים על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומשבר הזהות של ערביי ישראל - אזרחים ככל האזרחים, משלמים מסים מחד ובעלי זכויות מאידך, אולם את מדינת ישראל הם אינם מעוניינים לייצג.
התיקון של מועצת הקולנוע מגיעה כתגובה למקרה שאירע בשנה שעברה עם הבמאית החיפאית סוהא עראף, שסרטה "וילה תומא" הוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם ללא שיוך לאומי. לפני כן, הוא הוגש לפסטיבל ונציה כסרט פלסטיני, ועורר את זעמה של לבנת, שכן ההפקה כולה מומנה על ידי הקרן לקולנוע ישראלי, משרד הכלכלה ומפעל הפיס. העובדה שהסרט דובר הערבית עוסק בסיפורן של נשים פלסטיניות ברמאללה, ושבתחילתו מופיעות שקופיות של הגופים הישראלים התומכים, לא היוותה מבחינת לבנת נימוק מספק להתנערות מהטייטל הישראלי של "וילה תומא".
בעקבות הפרשה ההיא, דרשה לבנת מקרן הקולנוע הישראלי לתבוע חזרה 1.6 מיליון שקלים מעראף, ושר הכלכלה נפתלי בנט דרש השבת הכספים שהרשות לעסקים קטנים בחיפה הקצתה להפקה. אלא שמכיוון ועראף לא הפרה את ההסכמים איתה, וגם לא עברה על הגדרות "סרט ישראלי" הקבועות בחוק (אלו נוגעות בעיקר להיותם של היוצרים אזרחי ישראל, הפועלים בתוך גבולות המדינה, מעסיקים אנשי מקצוע ישראלים ודוברים עברית או ערבית), לא היה ניתן לפעול נגדה באופן אישי. על כן, הוחלט במועצת הקולנוע על התיקון הזה שמטפל בלקונה הזו.
המהלך של לבנת וחברי מועצת הקולנוע חולל סערת רגשות בקרב היוצרים הפלסטינים הפעילים בארץ, והם רואים בה גזענות לשמה. הבמאית מיסלון חמוד, ילידת הכפר דיר חנא שבגליל ויוצרת הסרט "ניחוח של בוקר", סבורה שההחלטה היא סנונית ראשונה שמסמנת תקופה לא קלה עבור היוצרים הפלסטינים.
"סרט נולד כיצירת אמנות, כל אמן שתשאלי אותו יגיד את זה", היא מסבירה בשיחה עם ynet, "אני לא באה לייצג מדינה, אין דבר כזה בשום מקום בעולם. זה חוק שבא בבירור ממקום גזעני ומפלה של הדרת זהויות לא יהודיות. יש בישראל עוד לאום שהוא חלק מהמארג האזרחי, הפלסטינים לא פחות חשובים מהישראלים. אי אפשר להתייחס לסרט רק כישראלי אם הוא כולו בשפה הערבית, זה קצת מוזר לא?".
חמוד טוענת שההחלטה מעוררת בה רצון להמשיך להאבק על הזהות הפלסטינית של סרטיה. "זה מגוחך ואטום", היא אומרת, "מדובר בראייה פשטנית של הדברים, ללא שום מורכבות. זה מחזק יותר ויותר את הרצון שלי ליצור ולהישאר חזקה מול המערכת הזו".
החלטתה של לבנת החזירה את היוצרת רוזין בישאראת, במקור מיפיע, לימים הטעונים של מבצע צוק איתן. "אני מתגוררת ביפו כיום, ובימי המלחמה שמעתי קריאות רבות להרג ערבים ברחוב", היא מספרת. "זה הבהיר לי מה המצב כאן במדינה. אני חושבת שחוק כזה לא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית. זה רק מדגיש כמה ממשלת הימין כאן אטומה, זו פשוט ממשלת אפרטהייד".
כמו חמוד, מבטיחה גם בישאראת להיאבק בהחלטה: "אני מתכוונת לעשות כל מאבק צודק נגד החוק הזה. אני חושבת שיש כאן גם שאיפה לנתק את הפלסטינים מיתר העולם הערבי, במידה ויהיה בהם רצון להציג שם סרט שהוא גם פלסטיני. המצב כאן הגיע לחוסר היגיון. מצד שני אני חייבת לומר שמבחינתי זה היה צפוי. לא יהיה כאן שינוי, זו מדינה ימנית עם ממשלה גזענית".
כשנשאלת בישאראת לגבי רצונה של המדינה בקרדיט עבור מימון מטעמה היא משיבה נחרצות: "אין פה הצדקה. גם הציבור הפלסטיני משלם מיסים. אין בשאר העולם חוק נגד במאי המחייב אותו להגדרה לאומית של הסרט שלו. הם רוצים להכחיש שיש עוד זהות של פלסטינים אזרחי מדינת ישראל שגרים פה.
"הכסף הציבורי הזה גם מייצג את האזרחים הפלסטינים, הכסף שלי ושל המשפחה שלי ושל 20 אחוזים מאזרחי המדינה. אחוז תקציב התרבות שניתן לפלסטינים הוא אפסי. הסרט מספר את הזהות שלו. אני מהצד יכולה להגיד שלא אכפת לי שהסרט יהיה ישראלי, אבל אני בטוח אוסיף שהוא פלסטיני. לפעמים זה מרגיש כאילו הח"כים מתחרים ביניהם מי יותר שונא ערבים".
השחקן והיוצר פיראס חורי, במקור מהכפר עילבון, החליט לפני כשנתיים שלא לפנות לקרנות הקולנוע הישראליות על מנת למצוא מימון לסרטיו. "זה מאוד קשה להתמודד מול הקרנות האלה", אומר חורי, "אני החלטתי שאני מנסה למצוא לסרט שלי מימון בעולם הערבי ובאירופה. אמנם זה לוקח זמן אבל לאט לאט מתקדמים".
חורי מציין שבאף תחום אמנותי אחר לא נכפית על היוצר הגדרת זהות. "בציור, כתיבה או שירה אף אחד
לא יכול להגדיר לך מה הזהות שלך. גדולי המשוררים הפלסטינים לא הגדירו עצמם כישראלים על אף שהיתה להם תעודת זהות כחולה. ההחלטה של לבנת מעוותת כמו שאר המציאות כאן. איך בדיוק אני יכול להיות במאי ישראלי בלבד? מבחינתי יש פה המחשה של זרוע השלטון שמנסה לכפות את עצמה. כדי לעשות סרט חייבים עזרה ומימון, ומכיוון שאנחנו צריכים את הכסף הזה, זו עוד דרך להשתלט ולכפות עלינו לנהוג כרצונם".
לדברי חורי, הפיתרון צריך להיות אחר. "אם המדינה היתה מטפחת קולנוע באוכלוסיות שזה לא חלק מההווי שלהן, או מקצה נתח סביר ליוצרים פלסטינים, אולי אפשר היה להתגבר על זה. אבל כרגע אין לנו אפילו אחוז אחד מהתקציב, וגם מנסים להכתיב לנו איך להגדיר את הסרט".
השתתף בהכנת הכתבה: אמיר בוגן
