אלומה גורן: "הכדורסל תמיד יזרום לי בוורידים"
בגיל 45, ועשור לאחר שפרשה, אחת השחקניות הישראליות הגדולות בכל הזמנים שבה לקיבוץ גבעת חיים, מגדלת את בנה בן ה-10 ונהנית מהחיים. אז למה היא מחוץ לכדורסל? "אפילו אותי זה מאוד מפתיע, כנראה שלא נוצרו התנאים הנכונים". מצאנו את האפיקומן - ynet ספורט חוזר לכוכבים שנעלמו מהרדאר
מצאנו את האפיקומן - ynet ספורט חוזר לכוכבי העבר:
- רונן חרזי: "אם הייתי שומר על עצמי, הייתי מצליח גם באירופה"
- שטיינהאור: "הפספוס הגדול - לא זכיתי באליפות עם הפועל"
בגיל 45, ועשר שנים בדיוק לאחר שתלתה את הנעליים באופן סופי, גורן, אחת הכדורסלניות הישראליות הגדולות בכל הזמנים (8 אליפויות ו-8 גביעים ב-4 קבוצות שונות), נמצאת מחוץ לאור הזרקורים. לא מעט שחקני ושחקניות עבר, בטח עם רזומה כמו שלה, נשארו בכדורסל, היא לא.
"אפילו אותי זה מאוד מפתיע", היא מודה. "ואני מאוד כנה איתך. כדורסל היה כל עולמי מגיל מאוד צעיר. אמא שלי אומרת שנולדתי עם כדור בידיים. משהו כנראה קרה. יש את הקושי הזה ממשחק דו כיווני, כשנורא אוהבים את המשחק, אבל בגיל מסוים מרגישים שהגוף בוגד בך. אני חושבת שרק אצל ספורטאים מרגישים נורא זקנים בגיל 30. היה לי גם כעס על כל הסיטואציה הזו עם עצמי".
החלטת לא להישאר בענף בגלל שספורטאים אוהבים להשפיע ודי קשה לעשות זאת כשאתה לא על הפרקט?
"היום אני יכולה להגיד דברים בדיעבד. הייתי מאוד רגילה להיות בנקודות של הכרעה והשפעה, לטוב ולרע. זה הרבה לחץ, מתח, אחריות. כשעזבתי את הכדורסל אמרתי שאני נורא אתגעגע לזה, אבל גם פתאום היה עלי הרבה פחות לחץ. אני מאוד אוהבת כדורסל ותמיד אוהב, אבל אני לא ממש יכולה להגיד למה אני לא שם. כנראה שלא נוצרו התנאים הנכונים".
לא קרץ לך לאמן?
"לפני שנכנסתי להריון אימנתי במכבי חדרה. לאחר מכן חליתי. המחלה האוטואימונית די שינתה לי את כל החיים. עזבתי את רמת השרון וחזרתי לקיבוץ. הייתי צריכה להיות פחות בלחץ".
ומה לגבי כדורסל נשים, עדיין עוקבת?
"הכדורסל תמיד יזרום לי בוורידים, אבל היום אני פחות מעורבת. זה די כואב לראות את מה שקורה היום בענף. אולי בגלל זה אני קצת מתרחקת. אני כמובן נורא רוצה שזה יצליח ויהיה מוצלח. כל כך חשוב שנשים יעסקו בספורט, בטח נשים צעירות. זו מתנה לכל החיים".
מה השוני בין הכדורסל של אז להיום? כיום יש לשחקניות יותר גירויים מסביב?
"העולם שלנו השתנה בקצב מאוד מהיר. מה שעניין אותנו, את הילדים שלנו מעניינים כבר דברים אחרים. מצד שני, לספורט תמיד היה ויהיה מקום. תמיד יותר קשה להחזיק ספורט נשים. הרי גם
אנחנו הלכנו לא פעם נגד הזרם".
ועדיין, לא רואים באופק את הדור הבא?
"גם היום אני חושבת שיש בנות שרצות, חולמות ויכולות. לצערי, הליגה עצמה קצת איבדה את הזהות שלה, ואני אומרת את זה ממקום קצת רחוק ולא ממקום של להעביר ביקורת. קצת איבדנו את הדרך. צריך הצלחות, לא רק ניצחונות שלא זוכרים מי קלע בהם את הסל המכריע. צריך שיהיה קשר בין הספורטאיות לקבוצה, גם במחיר של ליגה קטנה, מקומית יותר, אבל גם יותר מעניינת. כך למשל אנחנו התחלנו בצעירותינו".
בשנים האחרונות חזרה גורן לגבעת חיים, הקיבוץ בו גדלה ועשתה לראשונה את צעדיה בכדורסל הישראלי. "נולדתי פה, הוריי נולדו פה והאחיות שלי גרות כאן. חזרתי הביתה בהרבה מובנים ורציתי שהבן שלי גם יהנה מזה".
גורן, למי ששכח, נחשבת עד היום לאחת הרכזות הישראליות הגדולות בכל הזמנים. היא כיכבה, בין השאר, בבני יהודה, אליצור חולון, אליצור רמלה וכמובן רמת השרון, עימה העפילה בעונת 98/99 להישג השיא דאז של כדורסל הנשים בכחול-לבן: גמר גביע רונקטי.
זו הייתה שנה קסומה", היא מודה "גם היום, כשהחברות נפגשות ברמת השרון, יש חוויות סביב אותה עונה. זה היה חלום שהתגשם. אחרי השנה הזו יכולתי להגיד בגאווה שאני שחקנית כדורסל. עד אז התנצלתי. תמיד יש את השאלונים הללו ששואלים אותך במה את עוסקת. מאז העונה ההיא אמרתי לכולם שאני שחקנית כדורסל, זה היה בסדר, לא הייתי צריכה להתנצל, אפילו להיות גאה".
ומה עוד?
"כמובן ש-18 השנים בנבחרת ישראל. יש בזה משהו שאי אפשר להסביר. משהו אחר, תמיד היה כיף אדיר".
לפנייה לכתב/ת 
