כאב בורגני ומנחם: האהבה על פי צרויה שלו
אישה באמצע החיים, מנהלת בית ספר מצטיינת, נפצעה בפיגוע לפני עשור. הכאב הפיזי שמלווה אותה מצטרף לצלקת שהשאיר בה אהוב נעוריה שנטש אותה באכזריות, ושב במפתיע לחייה. אך האם הרומן החדש של צרויה שלו ייגע בקוראיו לעומק? לא בטוח - אבל הם בטוח יישארו נאמנים לה
צרויה שלו היא ללא ספק, הנובליסטית הגדולה של הדרמה הבורגנית הישראלית. בלשון עשירה ומתובלת בתובנות פסיכולוגיסטיות - היא שובה את לב הקוראים בסיפוריה על המשפחה הנורמטיבית, הנסדקת שוב ושוב בגלל חוסר סיפוק רגשי.
גם ברומן השישי שלה "כאב" (ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר") היא שבה לנושאים המוכרים המאפיינים אותה: עיסוק ביחסי אם ובת שמופיע גם בספרה הקודם "שארית החיים", וכמובן: התמה החביבה על הסופרת - בחינה מחודשת של היחסים הזוגיים.
גיבורת הספר היא איריס עילם, אישה באמצע החיים, מנהלת בית ספר מצטיינת, שנפצעה בפיגוע לפני עשור. היא מנהלת חיים אינטנסיביים עד למפגש מקרי עם איתן, אהוב נעוריה שנטש אותה בשרירותיות אכזרית בגיל 17. בצל הנטישה הזו נסללו חייה של איריס, מצולקים וחסרים, "חלל שנותר חלול, חולה וכואב".
כל מה שהשיגה: קריירה מצליחה כאשת חינוך ומנהלת, משפחה וילדים, היה פונקציונלי. "כל מה שבנתה בחייה הבוגרים נראה לה עכשיו תפל, תחליף דהוי לטעם חייה האמיתי". מכאן שהגיבורה עסוקה ללא הרף בהתחבטויות והתלבטויות הנוגעות להחלטות שנעשו בעבר ובהווה. מה היה אילו נישאה לאיש שאהבה דאז? האם חייה היו מאושרים יותר? האם היו נולדים לה הילדים הנכונים? באיזו מידה השפיע מות אביה על הבחירות הרומנטיות שלה? האם עליה לפרק את משפחתה בשם האהבה, או להישאר פרקטית ולהשלים עם משפחתה שאינה כה גרועה אחרי הכל?
במחצית הספר דועך העיסוק באהוב העבר - לטובת דרמה שנוצרת ביחסים עם הבת, שמסמלת בעיניה יותר מכל את הריקנות שנגזרה עליה. המשבר הכפול מספק לגיבורה את המסגרת לעצור את חייה, ולשקוע ברפלקציה עצמית אינסופית. הרצון העצום לתיקון, לאחות את חלקי הגוף שנפרדו בפציעה ואת חלקי נפשה שנפצעו בפרידה, מתחבר לתשוקה הגדולה לחזור לאותה נקודה ארכימדית בעבר - על מנת לכייל את חייה מחדש.
המוטיב המרכזי בספר הוא התשוקה העזה לשינוי ולתיקון. איריס רוצה בכל מאודה להאמין ששינוי הוא דבר אפשרי: "אם משהו יכול עוד להשתנות שם הוא ישתנה, במתח שבין זיכרון והתחדשות". לצורך המחשת מוטיב החתירה לתיקון, מגויס לרומן הסיפור המקראי על יוסף ואחיו. יוסף הבן שנושל על ידי אחיו, היטה את גורלו ושב לתבוע את חלקו באהבת האב - ממש כפי שאיריס שבה לתבוע מאיתן את האהבה שגזל ממנה.
בסיפור המקראי הסבל מזכך את חטאי האחים ומסייע להם להשתנות. גם שלו רוצה להאמין כי גדשה את סאת יסורי הגיבורה שלה, שכעת בשלה לשינוי. לצורך כך, היא פורסת את שלל מופעי הכאב: החל מהכאב הפיזי הכרוני שנגרם בעטיה של הפציעה, דרך חבלי היתמות המוקדמת מדי, וכלה בכאב הנפשי בעקבות הנטישה.
אך למרות התיאורים המדוקדקים של הסימפטומים השונים ולמרות שאהוב נעוריה איתן הופך באופן סימבולי מדי לרופא המתמחה בכאב - הרגש הבולט בסיפור הוא האשמה, והכאבים הבולטים ביותר הם יסורי ההתלבטות. האם אפשר לממש את האהבה שהוחמצה או שרצוי יותר להציל את יחסיה הבת שמתנכרת לה? איזו מערכת יחסים היא ברת תיקון ומה בעצם חשוב יותר בחיים?
באשר לדמות הראשית, על אף המאמץ הניכר לעצב דמות נשית עצמאית ואפילו מעט חתרנית בעלת קריירה תובענית ואגו מוצק - הרי שבסופו של דבר הקריירה של הגיבורה נותרת מעין שובל שמודבק לגרעין האמיתי שלה, שהוא עולמה הרגשי הסוער. יש בסיפור חלל שרק גבר יכול להיות למלא, ואושרה של הגיבורה מצוי אך ורק בגבולות הקשר הזוגי. בכל פעם שהיא נקלעת למצוקה נחלץ לעזרתה גבר אחר. פעם זהו בעלה, פעם האהוב מהעבר, ופעם התלמיד הבעייתי שבגר בעזרתה לתפארת.
כל אחד בתורו נכנס באופן זמני לתפקיד המושיע הרומנטי: "איך צץ פתאום בדרכה כמו נס מהלך, איך העלתה בדעתה שתנהל את הקרב הזה בלעדיו". הנשים בסיפור, לעומת זאת, תומכות, אוהבות, מטפלות או ננטשות. גם אם מבוטאת פה ושם התמרמרות על חלק מהתפקידים המגדריים, כמו למשל טרוניה על תפקיד ההזנה הסיזיפי של המשפחה, הרי שזהו קול קטן מאוד. כמו ברוב ספריה, גם בספר הנוכחי שלו מעצבת דמויות של נשים בורגניות, שבסופו של דבר מקבלות בהכנעה את תפקידן המסורתי. העמדה הזו לגיטימית, כמובן, אך גם מצערת.
ההצטמצמות הזו משאירה את מרכז הבמה לסיפור סנטימנטלי ובנאלי שבו תמיד: "האהבה חורכת כלהבה...עמוסה זרמי חשמל המתפרקים בפרץ של אור", שבו הזיווג המושלם הוא כמו "החול והים, כמו הברק והרעם, הענן והגשם, החץ והקשת, כמו הקול וההד".
שלו כותבת בשפה עשירה משובצת ציטוטים מקראיים, שווה לכל נפש, וקוראיה מוקירים אותה על כך ומחזירים לה אהבה. השפה המוקפדת היא למעשה התבלין שמעלה את הסיפורת שלה מעלה אחת מעל לדרגת רומן רומנטי סתמי. הרומן הנוכחי, כמו קודמיו, כתוב בסגנון ריאליסטי ויוצר גודש ומלאות סיפורית יפה.
עם זאת, הספר סובל מעודפות ומחזרתיות שלא מגביהים או מרחיבים את הסיפור -
אלה שוחקים ומכבידים עליו. המחברת לא משאירה שום רעיון מתבדר מאחור. הכל מסותת וארוז בקפידה, וכל מטאפורה מונחת לצד אחותה בהתאמה מושלמת. זוהי הפגנת יכולת שמעידה על מקצוענות גבוהה - אך גם על חשש להניח לטקסט להתפרע מעט, לסמוך על הקוראים, ולתת להם לחוות אותו, פה ושם, גם עם שוליים עמומים.
שלו מספרת על גיבורים אחוזי טלטלות וסכנות, אבל היא כותבת אותם בתבניות סדורות ונוסחתיות. הקורא מובל במסדרונות הסיפור בבטחון מלא, ויש רבים שאוהבים את ההשתקפות של חייהם בעלילה, ואת תחושת הנוחות הבלתי מאיימת שהסיפור משרה. יעידו על כך מעריציה הרבים של שלו הן בארץ והן בעולם, שמתמסרים בחדווה לחוויה הרומנטית המרגיעה והמעודדת. קל להיסחף לתוך "כאב" כי שלו היא אשת מקצוע מיומנת, היודעת היטב את מלאכת הכתיבה. אך לקרוא את ספרה החדש אינו יציאה להרפתקה חדשה - אלא חזרה לחבל ארץ מוכר, יציב ומנחם.
"כאב", מאת צרויה שלו. הוצאת "כתר". 228 עמ'.
