אבא לא עבד, מתוקה שלי. אבל כן חי במינוס

"אבא, מה זה עבדים?" היא שאלה השבוע כשצעדנו בדרך חזרה הביתה מהגן. "העבדים היו יהודים במצרים שעבדו מאד קשה כל יום", עניתי. "כמו שאמא עובדת כל יום?" היא ניסתה לתת דוגמאות מהעולם המוכר לה. "בערך", עניתי. "יש! אז אמא שלי היא עבדה", היא צהלה מאושרת. "ממש לא מתוקה שלי, אמא שלך גננת. היא עובדת רק קצת כל יום. אמנם היא מרוויחה כמו עבדה אבל...", כשראיתי שהיא מתחילה לדמוע שתקתי. כמעט שברתי לה את הלב.

עוד טורים של רון רוזן:

אשתי באמת משתדלת אבל היא לא אמא שלה

עדיין מובטל רק עם הפרעה אישיותית חדשה

ישראלה ובעלה המכה חזרו. בא לי לבכות

"אבא, אתה כל הזמן בבית רואה טלוויזיה. אז אתה לא עבד, נכון?", שיט. ידעתי שזה יגיע. "אני כבר הייתי עבד, יפה שלי, אבל ברחתי, ועכשיו אני נח". "מה, ופרעה לא רדף אחריך?" היא נדהמה, "לא", עניתי, "למרות שהפקידה שלו כבר התקשרה השבוע בקשר למינוס", גיחכתי לעצמי והצטערתי שאין בסביבה מי שיבין את ההומור המדהים שלי.

"ואבא...", היא לא שיחררה גם כשכבר נכנסנו למעלית, "אמא לא עצובה שהיא עבדה לבד ואתה לא?". "בואי נרד שוב למטה מהר ותוכלי לבחור לך איזה ארטיק שאת רוצה", עניתי וכמעט שברתי בלחיצות את הכפתור של קומת הכניסה, שניות לפני מפגש אסוני עם הג'ינג'ית כשהשאלה הזו עוד מרחפת באוויר.

אמא גננת, היא לא עבדה, למרות השכר המעליב שהיא מקבלת(צילום: Shutterstock)

עוד מנה של תוכחה

אבל זה עוד מילא. היא עוד בגיל שארטיק זול עושה לה ריסטרט כמעט על כל נושא לא רצוי. אני מפחד שבארוחת הסדר זה כבר יהיה עולם אחר, כי השנה אנחנו אצל המשפחה שלי, ולסבתא שלי אין ריסטרט. אצלנו, כל ארוחה משפחתית היא בסימן משהו. כמו שטקס הדלקת המשואות השנה הוא בסימן "אנשים פורצי דרך", אז הארוחה אצלנו היא על אותו עיקרון, רק הפוך. סבתא שלי מחפשת תמיד מי מהנכדים הכי לא פרץ דרך, ולו היא מקדישה את מניפסט התוכחה המשפיל ביותר של הערב, זה שניכרת בו תסיסה מזרח אירופאית ממושכת. יש כמובן מנות ראשונות של השפלה קטנה לכל אחד מאיתנו, אבל מנצח יש רק אחד, והשנה זה עומד להיות אני ובגדול.

ניסיתי להסיט את האש, באמת שניסיתי. רק לפני כמה ימים שוחחתי עם סבתא במשך שעה וחצי, והסברתי לה כמה מסוכנת ההתמכרות של אחי הגדול למשחקי פוקר במחשב. "הדרך משם לסמים קצרה מאד, סבתא" , הדגשתי, "ובקצב הזה שהוא משחק, הוא בטוח יפסיד את הבית שלו ויכנס לבית הסוהר, כי הוא קלפן סבתא! הוא ממש קלפן, קלפן אמיתי, ויש לו כבר בטח חברים קלפנים ועבריינים וזונות וכל מיני דברים נורא רעים, סבתא". שמעתי אותה מתייפחת, וזה דווקא נסך בי תקווה רגעית שהקמפיין הנגטיבי שלי עובד.

"מאז שהוא נפל לקלפים הוא גם לא מנקה את הבית בכלל. מה שהולך אצלו זה דבר ושחין סבתא, ממש סכנה לבריאות", יריתי את נשק יום הדין, והיא ממררת בבכי אוסטרו-הונגרי קולני. "תיקח כל עבודה אינגל'ה שלי, זה לא בושה. כשאנחנו באנו לארץ סבא שלך עבד גם בניקיון", היא השיבה. סיפרתי גם על אחותי שקושרת את הילדים שלה לילות שלמים בחורף לגדר במרפסת, אבל היא בשלה. עוד קרב אבוד.

הכל התחיל בשיחה על קרטיב(צילום: Shutterstock)

אז נשב בארוחה ביחד, הג'ינג'ית ואני, הילדה תשאל את הקושיות שלה, והקטן ימרח את התפריט שלו על החולצה ועל הפנים שלי כי ככה הוא אוהב. אבל זה לא ישאיר כתם, כי אני עומד לקבל כזאת מקלחת של צוננים שבטח תשטוף הכל. אז אני אדחוף עוד דג מלא חזרת לוהטת, כדי שאולי יצרוב לי בלשון טיפה יותר ממה שכבר בטח צורב לי בנפש.

בממלכתיות ראויה להערכה, שלא תסגיר כלום על מה שהיא חושבת באמת, הג'ינג'ית תהיה שם לצידי ותחזק אותי בשתיקתה. היא גם בטח תצבוט לי את הרגל חזק כשהיא תרגיש שאני מילימטר לפני להעיף באוויר את המגש של הגפילטע על גזריו הרוטטים, ושיישרף העולם. כי כשאנחנו נלחמים נגד מי שעומדים עלינו לכלותינו, הג'ינג'ית ואני מאוחדים ולא משנה בכלל אם בבית היא התפוצצה עליי לפני שעתיים בתכנים מאד דומים לאלה של סבתא.

20 דקות וארטיק הסחה אחד אחרי

חזרתי עם הילדה הביתה אחרי 20 דקות וארטיק הסחה אחד שהיא זכתה בו ביושר. היא הגיעה מרוחה לגמרי, בסנטר, בלחיים ובחולצה החדשה שלה. לא היו לי מגבונים עליי וכבר ידעתי מה עומד לבוא. "מה כבר דחפת לה? עוד ארטיק? תראה איך היא מטונפת! מה הסיפור שלך, תגיד לי? אתה לא מסוגל פשוט להוציא אותה מהגן ולחזור? למה כל דבר אתה מסבך?".

נתתי לה להוציא את זה ושתקתי, אבל בפנים חייכתי בשקט. אני יודע ממה ניצלתי לפני כמה דקות אז קצת צעקות על לכלוך לא ישברו אותי. "אמא את כועסת עליי שאכלתי ארטיק?" הקטנה שאלה בעלבון. "לא מתוקה שלי, אני כועסת רק על אבא, לא עלייך". ענתה וחיבקה אותה בחום. "אה, את כועסת עליו בגלל שאת כל הזמן עבדה לבד והוא נח, נכון?" 

כל הכתבות שלנו נמצאות גם בפייסבוק.