קציצות פראסה בעלייה לירושלים
"איפשהו ליד שורש היה המנוע האחורי של הפיאט 600 (D!) של אבא רותח ואנחנו היינו צריכים לעצור בשולי הדרך, להוציא קציצות כרישה וביצים קשות, לפרוס שמיכה ולעשות פיקניק עד שתתקרר המכונית. דווקא כיף". פרק מתוך "עשרים וארבע דלתות", ספרו החדש של גיל חובב ומתכון של קציצות כרישה
"לכל אדם", אמר תומס ג'פרסון, גדול נשיאי ארצות הברית בכל הזמנים, "יש שתי ארצות מולדת: זו שהוא נולד בה, וצרפת".
אמר וטעה. אמא, שאחזה בדרכון (ובגרוש) צרפתי, שנאה את צרפת, את הצרפתים ואת כל מה שהריח מצרפתיות (חוץ מקוניאק וקממבר, שבהחלט הריחו מאוד מצרפתיות "אבל שם אני עושה להם הנחה"). כמו יהודים יוצאי אירופה שמסרבים לשמוע גרמנית או לנסוע במכוניות גרמניות, שלא לדבר על לבקר בגרמניה עצמה, כך טיפחה אמא את הטראומה הפרטית שלה ורחשה שנאה גדולה לכל מה שהזכיר לה את הטריקולור.
זה עמד בסתירה מסוימת לקריירה שמומה הועידה לי (שגריר בצרפת) ולהערצה שרחשנו כולנו למולייר, איב מונטאן וראסין אבל היי – זכותן של נשים להיות בלתי עקביות. יש לזה שיק צרפתי.
בשנת 1961, שלוש שנים אחרי נישואיהם, החליטו אמא ואבא שהגיעה העת לעלות ברמת החיים. זה היה קצת אחרי שהבית במבוא יורם נבנה, כך שמבחינת מגורים, הם כבר גרו ברווחה גדולה. אבל מה עם רכב? אבא התרפק עדיין על אותם ימי זהב בתש"ז, שנה נפלאה שבה נקרתה בדרכו הזדמנות פז תחבורתית: מקץ שלש שנות עבודת פרך בתיוג אלפי ורבבות אותיות שעטנז-גץ בספרי התורה של סבא וקשירת כתרים לראשיהן, עבודה עליה הרוויח אבא שני מיל לכל פרשה, הוא רוקן את קופת הברזל ששמר מתחת למיטה בדירת החדר בשכונת הבוכרים, ליד האבטיחים שסבא אחסן שם ("והיינו אוכלים אותם בפסח, טריים כמו חדשים"), ספר את מעותיו השחוקות ורכש, לתדהמת כל הסובבים אותו, זוג אופניים משומשים.
(איור: נעם נדב)
"אופניים! זה כאילו שהיום נער בן שש עשרה יקנה מעבורת חלל", הסביר לי דוד עמי עשרות שנים מאוחר יותר, "ממש אופניים! מי יכול להרשות לעצמו אופניים בחצר חג'י יחזקאל?! נעליים בקושי היו לנו! אבא שלך במילא היה המנהיג והחתיך של השכונה, אבל עם הפרייבט הזה הוא כבר היה מועמד ודאי לראשות הממשלה - חבל שלא הייתה אז ממשלה. ילדים עלו לרגל מזכרון משה, ממקור חיים, אפילו מרמת רחל באו כדי לקבל סיבוב. אבא שלך היה ממיין אותם בקפידה: לרובם הוא סירב, אבל למי שממש נראה לו הוא כן נתן סיבוב, אם כי לא ארוך מדי – משכונת הבוכרים עד הקונצרטינות של בווינגראד ובחזרה".
חמש עשרה שנים מאוחר יותר, והוא כבר נשוי ואב לבן, החליט אבא שהגיע הזמן לפרייבט חדש. אבל זהו, שכסף לא היה לו. אפילו לא כמה גרושים בקופה. בניית הבית במבוא יורם אכלה את כל החסכונות ומשכנה בכבדות את העתיד, משכורת של קריין ברדיו לא הייתה מציאה גדולה ולהתפרנס אצל אבא שלו אי אפשר היה - ראשית, משום שסבא חיים היה דלפון מדופלם ונהג ללוות בעצמו כסף מילדיו כדי לממן את הוצאת ספרי השירה שלו ושנית משום שב-1961 סבא חיים היה מת לגמרי: הוא הלך לעולמו חצי שנה אחרי שאבא ואמא התחתנו. אלא שאז נח מבטו של אבא על המזוודה השחורה הישנה, זו שהייתה עשויה מעור שכבר השתפשף ונקרע בפינות. הוא הביט בה וידע שזהו, יש אוטו.
כן, אבא ואמא חלקו הרבה דברים במשותף: יופי עוצר נשימה, הומור משובח (הם היו האנשים הכי מצחיקים שהכרתי), מוסר גמיש (ולראיה סיפור האהבה השערורייתי שלהם) וגם... מזוודת עור שחורה וישנה ובתוכה אוסף מדהים של בולים מכל קצוות תבל.
כשהם רק התחילו לצאת בחשאי, בעוד אמא נשואה לבעלה הנוצרי ואבא עושה את צעדיו הראשונים ברדיו, הם גילו שלשניהם יש חיבה לאספנות וחולשה לבולים. אמא הייתה מסירה בולים ממכתבים ישנים של בנסיון ומומה, בולים מארצות שכבר חדלו להתקיים כמו הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית של מוסוליני, האימפריה העותמאנית, הרפובליקה השנייה של פולין, האימפריה האוסטרו-הונגרית ועוד ועוד.
אבא, לעומת זאת, שהוריו מיעטו להתכתב עם הנכר, ניצל את ידיעותיו בערבית, וכונן אוסף מרשים של בולים מארצות המזרח, כולל מדינות אויב מובהקות כמצרים, ירדן ואפילו עיראק.
זו תהיה טיפשות (ובעיקר התחסדות) לטעון שבשנים 1952-1958, בשבע שנות הרומן האסור שלהם, התמקדו אמא ואבא בהחלפת בולים. הם עשו הרבה דברים אחרים, מוסריים פחות. ועדיין, הם עסקו גם בזה: כל אחד לחוד ואחר כך שניהם ביחד, הסירו בולים ממעטפות ישנות בעזרת זרם האדים הגועש מזרבוביתו של קומקום תה, וסידרו אותם באלבומים עם פסי צלופן.
קצת אחרי נישואיהם, כשעברו לגור בבית במבוא יורם, התברר להורי שהאוסף המאוחד שלהם, שכלל בולים נדירים משבע ומאה ועשרים מדינות ומילא מזוודה שלמה, הוא חתיכת נכס. לא אבא ולא אמא רצו להיפרד מהאוסף הזה, שהיה יקר מאוד ללבם, אבל שניהם הבינו שצריך להתקדם בחיים.
וכך, בחורף 1961, נמכר האוסף ליקה ישיש מבית הכרם תמורת חמשת אלפים לירות. "חמשת אלפים לירות", אמר לי אבא, "תמורת שנים של אספנות והשקעה ועקשנות ואהבה. חמשת אלפים לירות. לא כולל המזוודה, אגב. הייקה רצה גם אותה, אבל אמרנו לו שאנחנו שומרים אותה כדי להתחיל אוסף חדש, ובאמת כבר למחרת התחלנו, אבל זה כבר לא היה אותו דבר".
**
בסכום העצום שקיבלו תמורת אוסף הבולים שלהם, קנו אמא ואבא את המכונית הראשונה שלנו: דופין משומשת בצבע קרם, שנת ייצור 1958, מאלה שהורכבו בארץ, במפעל של קייזר-פרייזר בחיפה. "מכונית צרפתית", זעפה אמא עוד שנים רבות אחר כך, "בלי לשאול אותי אפילו, האבא שלכם הלך וקנה מכונית צרפתית של רנו".
"נו דרורה, די", גנח אבא, "היא יוצרה בארץ, קנינו אותה משומשת וממשפחה ישראלי לגמרי בתל אביב. די".
"צרפתית", אמרה אמא, "מכונית טמאה".
עד מהרה הוחלפה הדופין בפיאט 600 איטלקייה וחדשה. היא הייתה לבנה, עגלגלה, יפת מראה ושיא המודרניות: כזו שהדלתות שלה נפתחות קדימה ולא אחורה. כמו כל מכוניות פיאט בזמנו, חדשות וישנות, גם הפיאט שלנו התקלקלה חדשות לבקרים, אבל זה היה מקובל ולא ממש הדאיג את אבא, הרי לכל היה ידוע שהשם FIAT הוא בעצם ראשי תיבות של Fix it again, Tony וחוץ מזה, לא היינו צריכים את טוני – היה לנו איציק, חברנו הטוב והיקר, שהיה מוסכניק מומחה של פיאט, והוא סיפק לנו תמיכה (נפשית וטכנית) על בסיס שבועי.
אשר על כן, כשהגיעה העת להחליף את הפיאט 600 שלנו, היה ברור לאבא שאנחנו הולכים לשמור אמונים למפעל בטורינו. כבר היינו אמידים למדי, הן לאמא והן לאבא היו משרות בכירות עם משרד פרטי, משכורת יפה ושלל מזכירות והיה כסף להתפרע. הפיאט הישנה נמכרה, ובמקומה קנה אבא את הדבר הכי קרוב למטוס קרב שאפשר להעלות על הדעת: פיאט 600D.
(איור: נעם נדב)
אין, אין מלים לתאר את גודל ההתפעמות שחש אבא למראה הדגם המשופר. הדבר היחיד שהעיב על ההתפעמות הזאת ומיסך את צלילו המתוק של משק כנפי ההיסטוריה, היה שאלתה התמה של אמא "אני לא מבינה – במקום פיאט 600 שעלתה חמשת אלפים לירות קנינו בעשרת אלפים לירות... פיאט 600?". "600D", הסביר אבא בסבלנות גברית, "600D. זה הרבה יותר משוכלל".
"מה ה-D אומר?" התעניינה אמא. "בחזיות אני מבינה: זה אומר שזה כמו המזכירה שלך. אבל במכו..."
"דרורה!", קטע אותה אבא בחומרה, "דה צ'ילדרן! D זה אומר שזה המודל החדש. זו מכונית שונה לגמרי! תראי את הספידומטר: לא 95, אלא 110 קמ"ש!".
"יופי, באמת יופי", סירבה אמא להתלהב, "ואיפה תמצא מסלול המראה כדי לטוס 110 קמ"ש? בעלייה של רחוב הל"ה? בירידה של בוסתנאי? או שאולי אתה מתכנן לנסוע עם האוטו ללוד? מה היה רע לנו עם האוטו הקודם? בשביל מה צריך עוד פיאט 600?".
"600D", תיקן אבא בסבלנות. צריך, צריך, דרורה, אני אומר לך שצריך. את יודעת שלטיל הזה יש כמעט שלושים כוח סוס?! את יודעת שמיכל הדלק חדש ואפילו הפנסים משופרים? את יודעת שהריפוד מפלסטיק איטלקי איכותי?". "מה שאני יודעת, זה שבמקום הפיאט 600 שלנו, קנית בהרבה יותר כסף פיאט 600". "600D. נו דרורה, יש דברים שנשים לא מבינות בהם. תסתפקי בזה שאני מבטיח לך שזאת הצעקה האחרונה".
אבא צדק, כמובן, אבל אל לנו לשכוח שמדובר היה בשנת 1966 ואפילו הצעקה האחרונה עדיין נסעה בכבישי תבל עם הנעה אחורית ועם מנוע מקורר מים. אולי זה היה טוב לאפרים שסביב המפעל במירפיורי שבצפון איטליה. את הקסטל זה פשוט לא עלה. איפשהו ליד שורש היה המנוע האחורי של הפיאט 600 (D!) רותח ואנחנו היינו צריכים לעצור בשולי הדרך, להוציא קציצות כרישה וביצים קשות מהתיק של אמא, לזכור שאסור בתכלית האיסור לפתוח מייד את המכסה של הרדיאטור של הפיאט (כי אז הפקק קופץ עליך ואתה מקבל סילון קיטור ישר לפרצוף כפי שקרה לאבא לא פעם ולא פעמיים), לפרוס שמיכה ולעשות פיקניק של חצי שעה, עד שהפיאט תתקרר.
באופן מוזר, כולנו קיבלנו את זה כמובן מאליו ולא התעצבנו בכלל. כך נסעו אז בעולם – עם עצירות. מה, כשמומה ובנסיון רכבו על פרדות ליפו, הם לא עצרו בשולי הדרך בבאב אלוואד? כשחמדה נהגה לקחת את ילדי בן יהודה על שיירת אתונות צחורות לסיורים במושבות הברון, כדי להראות לחלוצים ילדים דוברי עברית – הם לא עצרו להשקות את האתונות בח'אן? כשאנחנו נסענו באוטובוס של אגד לתל אביב הוא לא נתקע במוצא והנהג לא צעק "כולם לרדת, רתחה לי המכונה"? בטח שכן. ככה זה היה. חישבת מסלול כולל עצירה של חצי שעה להתקררות, קציצות כרישה ושיחה על החיים. דווקא כיף.
**
"אני אומרת לך משה, הילד גאון!", פסקה אמא שלי, בעודה מגישה לכולנו קציצות כרישה. ישבנו על השמיכה הוורודה שלנו, זו שחיכתה תמיד, מקופלת בתא המטען (הקדמי) לשעות מצוקה וריתחה, נהנינו מהרוח הנעימה בהרי ירושלים וצפינו בענן הקיטור העולה מהרפפות שבמכסה המנוע (האחורי) של הפיאט שלנו. אמא שלתה חרולים ודרדרים שדבקו בבגדינו מהצעדה במעלה ההר לאתר הפיקניק.
תמיד עלינו למרחק חמישים מטרים מהכביש, כי ליד המשוריינים השרופים אסור היה לצחוק, אז את הפיקניקים ערכנו במרחק של כבוד מהם. אבא פתח את הקופסה של גלידה 'רויה' שקנינו ברמלה בדרך (כביש מס' 1 טרם נסלל), מתוך ידיעה שניתקע בקסטל, ואילו בוני ואני שכבנו על הגב, נהנים מחום האדמה שפיעפע אלינו דרך השמיכה ומריחים את הקיץ באוויר.
אמא, כאמור, הייתה נרגשת. "שנים אספנו בולים, שנים! הייתי יושבת בלילות וסורקת ארגזי מכתבים של אמא ואבא כדי למצוא משהו נדיר, אתה היית נוסע לכפרים ערביים לקנות מכתבים ישנים, כמה עבודה, כמה סכנה! איך לא חשבנו על השיטה של הקטן? גאון, אני אומרת לך. גאון!".
זה המקום לציין שבמהלך רוב שנות ילדותי שידרו לי הורי מסרים סותרים. מצד אחד הם אחזו בדעה שהילד גאון, ושהוא ירש את האינטלקט מסבא (כל הורה טען שמהסבא מהצד שלו). מצד שני, נוכח ביצועי החלושים משהו בתחומי חיים רבים כמו ניווט, חשבון, יחסי אנוש ומכניקה עדינה, התעורר החשש שהילד יצא קצת דביל, ודווקא החשש הזה לא נסתר מעיני הקהות. לזכות הורי אומר שלמרות שהייתי קלוץ עם תעודות, הם דבקו בוורדנותם ("ורדנות" היא המילה שחידש איתמר בן אב"י לאופטימיות, ושלא נקלטה בשפה מסיבות די מובנות).
באותו פיקניק של בין ערביים, כשהפיאט רותחת לאיטה והשמש שוקעת בשער הגיא, מצאה אמא סיבה לוורדנות יתר. מעשה שהיה כך היה: כמדי קיץ, סירבתי בכל תוקף ללכת לקייטנה. כמדי קיץ, סירב בוני בכל תוקף לקחת אותי אתו לשחק עם חבריו מהכיתה בטענתו שאני עושה לו בושות איומות ושאינני מוצלח בכדורגל וכדורסל לא כשוער, לא כשופט ואפילו לא כצופה.
גרוע שבעתיים המצב במשחקי הולד, אצבע שחורה ואלם-בוליק בהם אני משית נאחס ותבוסות על כל קבוצה שאני מצוות אליה, והגרוע מכל הוא משחקי מחבואים, בהם אני נוטה ללכת לאיבוד בחורשה או אפילו בחצר של גרוסמן במבוא יורם 4 "ואני לא צריך להזכיר לכם", הזכיר בוני, "שכששיחקנו מחבואים לפני שבועיים בערב, הטמבל הזה התחבא במחסן של מבוא יורם 8 ונרדם שם ואף אחד לא מצא אותו וגברת יערי הייתה צריכה לקרוא למשטרה".
נוכח היכולות החברתיות הזעומות האלה, במהלך רוב החופש הגדול הייתי גלמוד כערער בערבה וביליתי את הבקרים בישיבה על גדר ביתנו בציפייה דרוכה לדוור: אולי תמי, בת דודתי הטבריינית, שלחה לי מכתב? ולא סתם: מכתב עם בול! הכרה שכזו בקיומי לא הייתה עניין של מה בכך, בעיקר בהתחשב בעובדה שהייתי כל כך קטן ונידח ודחוי, עד שקיומי היה בגדר השערה בלתי מבוססת.
מקץ כמה פגישות בוקר שכאלה, שאל אותי הדוור "ילדה, למה יושבת כל הזמן על גדר? אין לך חברים הולכת משחקת?". הסברתי לו איפה הוא טעה ואיפה הוא צדק והדוור, הונגרי רך לבב וקשיש (הוא היה ממש בא בימים. לפחות בן ארבעים) שאל "אבל למה יושבת על גדר?". כשהסברתי לו שאני מחכה למכתב, הוצפו עיניו בעצב.
"אבל לא שולחים אותך מכתבים בכלל!", הוא אמר. עכשיו כמעט בכיתי. "יש לי בת דודה בטבריה", התעקשתי, "ופעם היא כן שלחה לי. אני מחכה לראות אם היא תשלח שוב". הדוור, ישיש ככל שהיה, נראה נרגש מאוד. "גם אני מחכה במכתבים משם", הוא אמר והצביע בכיוון חוץ לארץ, "אבל כבר אין מי שישלח. ודווקא אני מחכה".
מאותו יום ועד שהגעתי לגבורות (בגיל עשר), הקפיד הדוור ההונגרי לשלוח לי מכתב לפחות פעם בשבוע בחופשים הגדולים. בתחילה, היו המכתבים קצרים ודי משעממים. "ילד נחמד", הוא היה כותב לי, "עושה שיעורים של חופש, כן? לא משחק מלחמה. יש מספיק מלחמה בלי ילדים גם כן. ילד טוב אוכלת כמו שצריך ואולי קוראת ספר".
המשכתי לחכות לו על הגדר ולהודות לו על כל מכתב שהגיע ממנו. בשיחות שנקשרו בינינו, הוא גילה להפתעתו שלמרות שהיו תחומים רבים בהם הייתי בור ותם למשעי, ידוע ידעתי היטב שעל בולים הונגריים כתוב Magiar ושאם כתוב על בול Sverige סימן שהוא שבדי. בקיצור – התברר לו שאני אוסף בולים.
הדוור החביב, שהייתה לו גישה למאגרי מעטפות שלא מצאו את יעדן בגלל כתובות בלתי ברורות או קרעים למיניהם, אסף לי בולים ושלח לי אותם בדואר. לפתע, הפכתי לקיסר הבולים השכונתי. בעוד חבריו של בוני מחליפים ביניהם בולים פושטים עם סמל צה"ל או עם סמלי שבטי ישראל, אני התהדרתי בסדרות של בולים מהונגריה, רוסיה, שבדיה וצרפת, עם ציורים של מלכים, חיות ואפילו ספוטניקים.
אפילו דוד הארי, בעלה של לבנה, שהיה לו אוסף בולים אדיר, מצמץ בהשתאות כשראה את אלבום אירופה באוסף של בוני ושלי, זה שאני טיפחתי, ואמר: "לחניוק הקטן יש אוסף לא רע! אני אומר לכם: היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה".
**
מה שמחזיר אותנו לתובנה המופתעת של אמא שלי, שהילד גאון. באותו שבוע, גילו הורינו שבוני ואני מחזיקים בהון עתק של שלושים לירות. לא שהסתרנו מהם את הכסף, חלילה. באנו אליהם עם מעטפה חומה וגדולה ובה שפע מטבעות וגם כמה שטרות מקומטים,
וביקשנו מהם שיתרמו את הכסף לצבא "לקניית פנטומים". השנה הייתה 1970 וצה"ל החזיק ברשותו מספר זעום של פנטומים. בוני, אני וילדי השכונה (שסרו למרותו האבסולוטית של בוני) הקמנו את 'קרן הפנטום' ועסקנו באיסוף מעות לרכישת עוד מטוס או שניים ולעיבוי מצבת מטוסי הקרב של חיל האוויר.
(איור: נעם נדב)
גזרנו תמונה של פנטום מהעיתון, הדבקנו אותה על קרטון ומעל כתבנו: "תרומה לקרן הפנטום". את שלט הקרטון מיקמנו במשבצת הנדל"ן המסחרי המרכזית ביותר בעולם – מעל הספסל שליד תחנת קו 15 בפינת הפלמ"ח והגדוד העברי. מי לא עבר שם, מי? על הספסל עצמו כוננו את כלבו 'קרן הפנטום' שלנו ובהקרבה נוגעת ללב מכרנו צעצועים ישנים, בגדים משומשים, ממתקים שקיבלנו וגם ספרים שגנבנו מההורים. לזכות תושבי השכונה ייאמר שהם קנו לא מעט ואף תרמו ברוחב לב.
מקץ שבוע היו לנו שתים עשרה לירות - סכום אדיר, אם כי מייאש, שהרי פנטום, להערכתנו, עלה לפחות כפול. איך נגיע לסכום היעד המופרך הזה, והרי כבר רוששנו שכונה שלמה מנכסיה? כאן הבריק רעיון אדיר במוחי העבה: נעשה כמו אמא ואבא! נמכור את אוסף הבולים שלנו! חיש קל עלינו על קו 15, נסענו לרחוב יפו, קנינו חצי מנה פלאפל לכל אחד ואחר כך התחלקנו בארטיק בעשרה מתוצרת 'גל קור' שהיה רק בקפה אלסקה. או-אז שמנו את פעמינו הקטנטנים לרחוב דוד בעיר העתיקה, לחנות הבולים של האדון הארמני.
האדון נדהם מגודל האוצר: סדרות על גבי סדרות של בולים ישראלים ושני אלבומים נוספים של סדרות בולים מחו"ל, בעיקר מהונגריה אבל גם מיתר ארצות תבל, כולל שלושה בולים משולשים ואחד עגול!
עשרים דקות מאוחר יותר כבר היינו בדרך הביתה, בלי בולים אבל עם עשרים לירות בכיס. השמחה שהתרוננה בלבי הייתה מהולה במעט עצב כי בוני התעקש שאני מטומטם. "לא ככה מתמקחים!", הוא גער בי, "אתה הרסת הכל!".
התעקשתי שבשווקי המזרח התיכון נהוג להתמקח ושעשיתי את הדבר הנכון.
"מתמקחים בשוק", התעקש בוני, "לא בחנות ובטח לא כמו שאתה עשיתי, מטומטם אחד!".
"רינה מתמקחת בעיר העתיקה וגם אבא. במו עיני ראיתי. אז גם אני!".
"אבל גילי...", ניסה בוני, אבל אני קטעתי אותו. "אף פעם אתה לא מסכים לתת לי לעשות דברים לבד. מי הביא את הבולים המשולשים? מי הביא אלבום שלם של בולי Magiar? ומי התמקח? אני! פעם אחת תודה שיש לך מה ללמוד ממני!".
"גילי, אתה לא...".
"תודה, תודה! נו, תודה! אני הורדתי אותו בחמש לירות! והוא היה עקשן! עשר דקות הוא לא הסכים ואתה לא הסכמת, אבל בסוף ניצחתי. חמש לירות!".
"אבל גילי", גנח בוני, "מורידים כשקונים, לא כשמוכרים".
**
אמא התעקשה להתמקד בצד החיובי של הסיפור. טעות המיקוח הקטנה הרשימה אותה פחות. אז יקנו סקייהוק במקום פנטום, מה יש. אבל זה שרתמתי דוור לצורך הרחבת אוסף הבולים שלנו – זה ריגש אותה ממש. "תמיד אמרתי שאתה גאון", היא ליטפה אותי, "גאון וגבוה". "אבו ארבע גמד שהפסיד לחיל האוויר חמש לירות", זעף בוני.
"איתמר, אתה לא מדבר ככה על אחיך, כן?!", זעפה אמא, "וחכה-חכה, נראה מי יהיה יותר גבוה כשגילי יגמור לגדול (חלפו למעלה מארבעים שנה מהשיחה ההיא ועלי לציין בצער שבוני גבוה ממני בשני סנטימטרים. ג"ח). יכול להיות שגילי יירש את הגובה מאבא שלי. יכול להיות שגילי עוד יהיה שחקן כדורסל!".
"יכול להיות שבגללו אין במעטפה מספיק כסף לפייפר. ואנחנו עבדנו כל כך קשה! כל הילדים בשכונה! אפילו גנבנו ממומה ספרים של מולייר בכריכת עור, נו, את הסדרה האדומה הזאת, ומכרנו לגברת סובול...".
"אתם עשיתם מה?!", התפלצה אמא וכמעט נתקעה לה קציצת כרישה בגרון.
"טוב, לא ממש גנבנו. לקחנו מהספרייה. גילי אמר שבטוח מומה תרשה, היא הרי כבר לא רואה אותיות קטנות כאלה. וגברת סובול ממש התלהבה. היא נתנה לנו שתי לירות ותרמה עוד חצי לירה בלי קשר".
"אבל...", התנשפה אמא, "זו הוצאה ראשונה של איימה-מרטין! זה דבר שאין לו בכלל ערך...". "נו, אז אם אין ערך מה הבעיה?", התערבתי בעליזות, "אפשר עוד קציצה?".
"גברת סובול...", גנחה אמא, "שתי לירות... אתם מבינים שאם הייתם מוכרים את הספרים האלה במחיר האמיתי שלהם, היו במעטפה לפחות אלף לירות?".
אבא החליט שזו העת להתערב. "ועכשיו יש שלושים לירות במעטפה. נו, זה לא המון. זה לא ממש יספיק לפנטום. מה שכן, אולי אני אקח את הכסף כי בדיוק התחלתי לחשוב על להחליף את הפיאט 600D שלנו לסיטרואן צפרדע. אי אפשר להמשיך עם הרתיחות האלה בקסטל, ולצפרדע יש הנעה קדמית!".
אמא, שיותר משהפחידה אותה הידיעה שהילד לא ממש גאון ויותר משהטרידה אותה הידיעה שקצב מירוץ החימוש של חיל האוויר הואט, הדאיגה אותה הידיעה שמומה תגלה על הרכש החדש של גברת סובול, לא הייתה פנויה לדיבורים על קניית מכונית חדשה, ובטח שלא צרפתית. "משה", היא אמרה, צה"ל עבר ממטוסים צרפתים לאמריקנים ואתה מתעקש לחזור מאוטו איטלקי לצרפתי? מה עוד? מה עוד תעשה כדי למרר את חיי?!".
"דרורה, בואי לא נריב", אמר אבא, "לא התכוונתי שמחר מחליפים מכונית. פשוט, סיטרואן צפרדע זה לא בדיוק מכונית... זו יצירת אמנות! ועם מנוע קדמי! לא חייבים לקנות עכשיו. אולי עוד שנה..."
"משה, אני אומרת לך פעם אחרונה: אנחנו לא קונים שום צפרדע ושום מכונית צרפתית. לא עכשיו, לא בעוד שנה, לא בעוד עשר שנים, לא ביובל החמישים למדינה ולא כשאני אהיה בת שש מאות!". גנח אבי הטוב ואמר: "600D".
קציצות כרישה
הקציצות האלה נחשבות למנת-טורח ויסורים, בגלל שלב סחיטת הכרישה (שהוא אכן מעיק למדי). אבל הי, לשם מה הומצאו הגברים, אלה שבקושי יודעים איפה המטבח?! מיד לגייס אחד כזה ולהטיל עליו את מלאכת הסחיטה. תסבירו לו שאו זה או שהוא שוטף כלים (והכי עדיף: גם וגם).
המרכיבים:
250 גרם בקר טחון
1 ק"ג כרישה
3 ביצים
3 כפות קמח מצה
מלח ופלפל שחור גרוס
שמן לטיגון
אופן ההכנה:
- קוצצים גס את הכרישות (חלק לבן וירוק בהיר בלבד. מהירוק הכהה נפטרים) ומרתיחים בסיר עם הרבה מי מלח למשך 20 דקות.
- מסננים, מעבירים למעבד מזון ומרסקים בפולסים קצרים עד שהכרישה טחונה אבל לא הופכת למחית. מוציאים לקערה וסוחטים היטב-היטב-היטב בידיים.
- מחזירים את הכרישה הסחוטה לקערה ומוסיפים את הבשר, הביצים והתבלינים. מערבבים היטב. מוסיפים קמח מצה, כף אחרי כף, רק עד שהתערובת מסמיכה מספיק להכנת קציצות קטנות ושטוחות.
- מגלגלים את הקציצות בעוד קמח מצה ומטגנים משני הצדדים בשמן חצי עמוק. מגישים חם או קר.
המתכון והסיפור לקוחים מתוך הספר "עשרים וארבע דלתות" מאת גיל חובב. הוצאת "מודן" ו"קרפד"
(צילום: תום להט)
קציצות כרישה
צילום: תום להט
עטיפת הספר "עשרים וארבע דלתות"
עטיפת הספר
מומלצים
