למה אובמה מתעקש להתפייס עם איראן
ארה"ב רואה באיראן בת ברית פוטנציאלית במאבק מול הג'יהאד העולמי הסוני. בשביל התקרבות של ממש סבורים כנראה בוושינגטון ששווה להתפתל בשיחות הגרעין. ויש גם רצון לשלוח מסר חד לרפובליקנים ולנתניהו
הסכם בעניין תוכנית גרעין של איראן כבר לא ייחתם השבוע בלוזאן. תצא משם, כנראה, הצהרה עתירת קלישאות המשרטטת בקווים גסים את ההסכמות שאינן מחייבות את הצדדים. יהיה גם סעיף מעשי אחד שבו ייאמר שהמשא ומתן בין המעצמות לאיראן יימשך עד לדד-ליין הבא בסוף יוני.
כבר שלשום היה ברור שבמקרה הטוב זו תהיה תוצאת המאמץ שהובילה ארה"ב לחתום עם איראן עוד השבוע על הסכם מסגרת פוליטי בעניין תוכנית הגרעין שלה. המאמץ נכשל. אבל במקום לטרוק לאיראנים את הדלת בפרצוף ולהזמין את מוחמד זריף להתקשר כששולחיו יהיו מוכנים להתפשר, הלכו אתמול ג'ון קרי ועוזריו להתייעץ עם הבוס. לשם כך הקימו האמריקנים, בשטח מבודד בלוזאן, אוהל מאובטח-סייבר שממנו ניהלה המשלחת שלהם שיחת ועידה בווידאו עם הנשיא ברק אובמה וצוות הביטחון הלאומי שלו שישבו בבית הלבן.
אחרי אותה התייעצות טראנס-אטלנטית הודיע דובר הבית הלבן שמזכיר המדינה נשאר בלוזאן וכי השיחות יימשכו גם היום. האירופים והסינים הבינו כבר לפני כמה ימים שזריף מיצה את החבל
ששחררו לו עלי חמינאי ומשמרות המהפכה אבל הם מניחים לאמריקנים לנסות את מזלם ואגב כך צוברים נקודות זכות גם אצל האיראנים וגם אצל מתנגדי ההסכם במזרח התיכון.
התנהלות זו מדגישה עד כמה ממשל הנשיא אובמה להוט, אולי אפילו נואש, להגיע להסדר עם האייתוללות. צריך להדגיש. זה לא קרי אלא הנשיא עצמו שמוביל את המהלך כלפי איראן. חשוב לכן להבין מדוע נשיא המעצמה מספר אחת בעולם מוחל על כבודו ומתעקש למצות כל שביב של סיכוי לחלץ את המשטר באיראן מהסנקציות הכלכליות והבידוד הבינלאומי שאליהם נקלע, ומדוע הוא מוכן להסתפק, בתמורה, בהסדר זמני שלכל היותר יעכב לכמה שנים את תוכנית הגרעין האיראנית.
כרגיל, התשובה מורכבת, אבל האלמנט הבולט ביותר הוא המרכיב האידאולוגי. אובמה הגיע לבית הלבן וזכה בפרס נובל לשלום בין השאר מפני שטען כי ארה"ב מיהרה בעבר לפתור משברים בינלאומייים ולסלק איומים על האינטרסים שלה ושל בעלות בריתה באמצעות שימוש בכוח צבאי.
כך היה בקוריאה, בקובה, בהאיטי, בפנמה, באפגניסטן ובעיראק. אולם
לטענת אובמה ארה"ב יכלה להגיע לתוצאות הרבה יותר טובות בכל אותם משברים בלי לשלם מחיר כבד באבדות, בכסף וביוקרה בינלאומית אילו עשתה שימוש בשלושת המנופים הלא-אלימים העומדים לרשותה: עוצמתה הכלכלית שאין שנייה לה בעולם, מעמדה הבינלאומי כמנהיגת המחנה המערבי ויכולותיהם של הדיפלומטים האמריקנים להגיע לפשרות סבירות עם אויבים באמצעות משא ומתן עיקש.
על הדרך אוחזים האמריקנים מאחורי גבם בשתי אלות כבדות: סנקציות כלכליות ושימוש בכוח צבאי כאמצעי אחרון. זו תמצית האידיאולוגיה של אובמה שאותה אימצו בחום לא רק אנשי ממשלו אלא גם המשתייכים לאגף היותר "שמאלני" של מפלגתו הדמוקרטית. בשם האידיאולגיה הזו ניסה אובמה לסיים את המלחמות באפגניסטן ובעיראק, שהותיר לו הנשיא ג'ורג' בוש. ניסה אבל נכשל.
האתגר מספר אחד
המלחמות לא הסתיימו וגם המעורבות האמריקנית בהן נמשכת. לאחרונה נוסף למצבת הסכסוכים האלימים בעולם הפלישה הרוסית למזרח-אוקראינה. גם כאן קצרה ידו של אובמה מלהגן על האינטרסים של בעלי בריתו. מה נשאר? השאיפה המוצדקת למנוע את תפוצת הנשק הגרעיני. עניין זה עמד בראש סדר היום הבינלאומי של אובמה מלכתחילה, ואיראן היא כיום האתגר מספר אחד בתחום זה.
אין לה עדיין נשק גרעיני ואם יהיה לה זה יהיה סוף לכל משטר ההגבלות והפיקוח על תפוצת הנשק האיום ואיום ממשי על שלום העולם. הבית הלבן גם קצר הצלחה התחלתית בתחום זה כשהמשטר בטהרן, בלחץ הסנקציות והבידוד הבינלאומי, מצמץ והראה נכונות אמיתית להידברות.
למרות מצוקתה הכלכלית ובידודה הבינלאומי, טהרן מחזיקה כעת באגרופה הקפוץ את ההישג היחיד בתחום מדיניות החוץ שאובמה יכול לרשום לזכותו לפני שמסתיימת תקופת כהונתו השנייה והאחרונה. זו אולי הסיבה העיקרית להתנהלות המתמיהה שנראית לעתים אובססיבית של מזכיר המדינה קרי. זו לא רק אידיאולוגיה, זו גם עשויה להיות המורשת בתחום מדיניות החוץ שמשאיר ממשל אובמה לדורות הבאים.
המניע הנוסף להתנהלות האמריקנית במשא ומתן עם איראן צריך להדאיג אותנו ואת הערבים לא פחות מהסכם גרעין רע עם איראן: מהשיחות עם בכירי ממשל אמריקנים ומהדיווחים בתקשורת האמריקנית מתקבל רושם ברור שממשל אובמה חושב על תפנית רבתי במדיניותו המזרח-תיכונית ורואה באיראן בעלת ברית פוטנציאלית. מעצמה אזורית שיש לה משטר יציב, יכולת ופוטנציאל כלכליים ניכרים, נפט, כוח צבאי גדול מאומן ומיומן ויכולות טכנולוגיות מרשימות.
בקיצור עוגן יציב שאפשר להיאחז בו, וגורם שאפשר לשתף איתו פעולה נגד הג'יהאד העולמי הסוני הברוטאלי. אם רק יפסיק המשטר בטהרן לחתור להשיג נשק גרעיני ואם יפסיק את פעילותו החתרנית והטרוריסטית שהוא מנהל במטרה להשיג הגמוניה באזור.
זו למשל הסיבה שהאמריקנים לא נראים מודאגים במיוחד מהשתלטות החות'ים השיעים על תימן בסיוע בעל בריתה של וושינגטון לשעבר, הנשיא המודח עלי עבדאללה סלאח. נראה שברור לקובעי המדיניות בוושינגטון שזה לא יכול לקרות מהיום למחר. אבל זה יקרה אם איראן, בעקבות הסדר לבעיית הגרעין, תחזור למשפחת העמים ותחדל להיות מדינה מצורעת.
המשטר בטהרן ישתנה מהיסוד (יופל), או ישנה את טבעו, כתוצאה מחידוש מלא ופתוח של היחסים בכל התחומים עם המערב, ואז לא רק שאיראן תחדל להיות אויב מר שמערער את היציבות באזור ומאיים על נתיבי האנרגיה ועל שכניו אלא שלארה"ב בעלת ברית יציבה שאפשר לסמוך עליה ולהיעזר בה כדי
לייצב את האזור. למשל, שאיראן תשתמש בהשפעתה על בשאר אסד כדי לסייע לאובמה לסיים את הטבח ההדדי ההמוני הנמשך בסוריה, או שתשלח כוחות על הקרקע בתיאום עם ארה"ב ובברכתה כדי להכריע את "המדינה האיסלאמית" (דאעש) ואת אל-קאעידה בכל רחבי המזרח התיכון.
התקרבות של ממש בין ארה"ב של אובמה לבין איראן של האייתוללות עשויה לשים בצל את הפיוס ההיסטורי בין ארה"ב לסין בתקופת הנשיא ריצ'רד ניקסון (ושר החוץ הנרי קיסינג'ר). בשביל הישג כזה, סבורים כנראה בוושינגטון, שווה להתפתל, לספוג עלבונות ואכזבות מהאיראנים ולפעול כמי שעושים לו טובה למרות שכל הקלפים בידו.
יש סיבות נוספות לגמישות על גבול הרפיסות שמפגין ממשל אובמה במגעיו עם האיראנים בשאלת הגרעין. למשל הרצון להוכיח לרפובליקנים ולבעל בריתם, בנימין נתניהו, שטעו. אבל די באידיאולוגיה ובאסטרטגיה המזרח-תיכונית החדשה המתחילה לצבור חסידים בוושינגטון כדי לגרום לדאגה חמורה בירושלים, עמאן, קהיר וריאד.
לפנייה לכתב/ת 
