ליאור נרקיס מפספס, יואב יצחק מפוספס
יואב יצחק מחדש ונשאר "קלאסה", קובי פרץ פותח את הקיץ עם להיט, ליאור כבר לא הנרקיס של הביצה ורק שיר לוי צריך להיסגר על עצמו. חדש במזרחית
יואב יצחק שר, מופיע ומתנהל בקצב אחר לגמרי, כמו נלקח ממאה קודמת. הוא אינו בתחרות עם אף אחד, אינו רוקד אחר טרנדים או גימיקים, לא מחפש שמות מפורסמים. לומר על יצחק, מאבות המוזיקה הים תיכונית, שהוא כמו יין שמשתבח עם השנים, יהיה קלישאה, ועדיין, זו האמת. במילה אחת - קלאסה.
כל דבר בעשייתו, מעיד שהוא חי בספירה אחרת. אנשים אומרים לו: "יואב, אתה מפוספס. יכולת להיות כבר כוכב ענק", אבל הוא רק שומע את המילה "כוכב" ורוצה ליפול מהרגליים. תנו לו את הבית בראש העין, את הגת, החברים, הבילויים והשירים היפים ועזבו אותו מכל מה שהוא מגדיר כ"הבל הבלים". בשבילו המוזיקה היא דרך חיים, לא רק פרנסה. ל"אח הגדול VIP" אגב, הוא סירב. רק המחשבה זעזע אותו. איפה הוא ואיפה הדור שבא אחריו. עולם אחר, כבר אמרנו?
האזנה לאלבומו החדש "לוחש בלילותיך" היא דוגמא לדברים. האלבום יצא יום לפני החג, לא שבועיים מראש כמקובל. למה? כי יצחק יודע שהוא לא צריך את כתבות הקידום המקדימות או את הלחץ מקניית האלבום כמתנה לחג. עבור הקהל שלו, ומדובר בקהל ענק, גם אחרי החג זה בסדר גמור. האלבום, הוא יודע, יימכר. עטיפת האלבום - תמונתו של יצחק, עם הטבעת, הצמיד וגרפיקה מינימלית - פשוטה מאוד ולא מתיימרת. שם האלבום עצמו הוא "יצחק קלאסי"; רומנטי, מיועד לקהל הנשי שמעריץ אותו ולא מתחכם.
והשירים? אותה נוסחה שעובדת כבר שלושים שנה, בלי שיצחק שינה בה מאומה: מרביתם שירי אהבה בקולו המלטף והחם, קצת אמונה ושני דואטים לרפואה, עם החברים חיים ישראל ומורן כרמל. שניים-עשר שירים בלבד. לא 16 ובטח לא 20 כמו שאר הקולגות. יצחק יודע שזה מספיק ולכן הסתפק בלמצוא זמן להקליט אותם. עכשיו, תנו לו לחזור למה שהוא באמת אוהב - לנצל כל יום כאילו זה היום האחרון.
מתוך האלבום מומלץ להקשיב ל"אל נא תלכי", "לוחש בלילותיך" ו"מאוהב בך" שהם שירים נהדרים שילוו אותו עוד שנים רבות. לצידם, "שמע בקולי" ו"אולי יבוא מלאך" הקצביים שכבר משרתים אותו נאמנה בגזרת האירועים. בשביל הקהל שלו זה די והותר.
הכל בכיף
קובי פרץ פותח את הקיץ עם "הכל בכיף", שמסתמן כלהיט העונתי החדש שלו. הפתיחה סוחפת, הטקסט קליט ואופטימי, והאווירה מחזירה למזרחית החפלאית הפשוטה והבסיסית, מסוג השירים שמזמזמים בעל פה כי במדינה הזו, כדאי לקחת כל דבר בכיף. בלי ניסויים, סאונד אלקטרוני או ניסיון לחנך את הקהל למשהו חדש, ביקש פרץ ליצור שיר שעושה שמח ותחושה טובה בלב וברגליים, בחתונות, מימונות, חינות ובזמן שעומדים על הסירים ביום שישי. הצליח לו.
הפספוס של נרקיס
לעומת החדש של קובי פרץ, החדש של ליאור נרקיס "יום שעובר", קצת מאכזב. לכאורה יש לשיר את כל הסיבות להפוך גם ללהיט גדול. השילוב בין טקסט אופטימי ללחן קלאבי, היה אמור לשבת בול על נרקיס, שסוגר קיץ שלם של שירים כאלו ומזוהה היטב עם הסאונד הזה. התוצאה, עם זאת, מפוספסת.
הסיבה? נרקיס פשוט לא הלך עד הסוף עם הלחן ועם העיבוד שנשמע מיושן. אולי היה כדאי להעלות אף יותר את הקצב ולהוסיף עוד כלים, כך שהשיר יוכל לגרום לאנשים לזוז באמת. במצב הנוכחי, קולו של נרקיס בשיר דומיננטי ומאפיל בצורה ניכרת על המוזיקה עצמה. אם השיר יועד להרקיד באירועים, לצערי, הוא פשוט לא עובד, וחבל, כי יש פוטנציאל.
להיות או לא להיות
נסיים עם שיר לוי שפשוט מתקשה להבין שהוא עוד לא בן 30 ומשום מה מוציא שירים שמתאימים לקהילת גיל הזהב. לוי נמצא במשבר זהות. מצד אחד, הוא ממותג כזמר מזרחי. מנגד, המוזיקה שלו כבר ממש לא שם. שני הסינגלים האחרונים שלו, "לונה פארק" ו"הבסטה של מלי", הם שירי מיינסטרים ישראלי שניתן לבצע בפאבים בקיבוצים, לא כאלו שיהפכו אותך להצלחה ענקית ובטח לא כאלו שימלאו את יומן האירועים שלך בחתונות.
לוי חייב להתאפס על עצמו אם הוא רוצה לזכות בהצלחה מסחרית ולעשות יותר שמח, להביא את קצב, להשתטות מעט ובעיקר – לגבש קהל צעיר שילך אחריו. לוי אולי לא שוכב על הספה בבית הוריו, אבל הוא בהחלט צריך להתעורר, להתאפס על עצמו ולהחליט אם הוא רוצה להיות זמר שוליים או זמר מצליח. לפי הסינגלים האחרונים, נדמה שהוא כבר החליט, וחבל.
