עכשיו תורם של המזרחים לצחוק על עצמם
ארבעה עשורים אחרי תור הזהב של סרטי הבורקס, דור חדש של יוצרים מביא הומור דומה למיליוני צופים בסדרות כמו "זגורי אימפריה" ו"שנות ה-80". הפעם אלו לא אשכנזים שמגחיכים את מה שראו מצד, אלא בני עדות המזרח שמביאים למסך את הבית. למה הם כועסים על הסרטים מפעם, ומה דור המייסדים חושב עליהם? זה לא צחוק: הקרב על ה"הומור העדתי האותנטי"
גילה זוהר, בת עשירים זהובת שיער מצפון תל אביב, מגיעה יחד עם הוריה לביתו של צ'רלי "הנוכל" שעוסק בהימורים כדי להכיר את הוריו. השולחן הארוך, שהוא למעשה פסיפס של שולחנות קטנים יותר, מלא בכל טוב. מסביב תערובת של כיסאות שונים זה מזה בגובה ובמראה - הבדלים זניחים ביחס לפערים בין הוריה של גילה להוריו של צ'רלי. בסצנה המפורסמת הזו מסרט הבורקס במיתולוגי "צ'רלי וחצי" לא תמצאו אזכור עדתי אחד. גם אין צורך בכך: לכולם ברור מי פה האשכנזי ומי המזרחי.
בועז דוידזון, במאי הסרט, אמנם גדל הרחק מההווי המשפחתי של עדות המזרח - אך את הסצנה הזו דווקא ביסס על סיפור אמיתי מחייו, מהתקופה שבה אחותו החלה לצאת עם בחור מזרחי. "כל הסרטים שלי היו ראי של דברים שקרו", מספר דוידזון, שחי בימים אלה בארצות הברית אך בימיו בישראל היה אחראי בין היתר גם על "אלכס חולה אהבה", "חגיגה בסנוקר" ו"אסקימו לימון", ונחשב לאחד ממעצבי ז'אנר הבורקס. "יכול להיות שהגזמתי, אבל הכל היה מבוסס על סיפורים אמיתיים", הוא מוסיף.
אבל האמת היא שלמרות אותן "סצנות מהחיים", לא תמיד התיבול מהעולם האמיתי נכח בהומור העדתי של סרטי הבורקס. ולמרות הפופולריות האדירה ממנה נהנו בזמן אמת, שלא לדבר על מעמד הקאלט שמלווה אותם עד היום, סרטי הבורקס מהזן של "צ'רלי וחצי" - שעל רובם היו חתומים יוצרים אשכנזים - ספגו גם לא מעט ביקורת. גם מצד המבקרים אניני הטעם שראו בהם כסוגה נחותה, אך גם מצד חלק מבני עדות המזרח - שלא מצאו בהם אותנטיות ומקום להזדהות אמיתית.
את הבורקס הקולנוע הישראלי השאיר מאחור, איפשהו בסוף שנות ה-70. אבל ההומור העדתי? גם ב-2015 הוא זוכה להצלחה על המסך - הפעם זה של הטלוויזיה: בשנים האחרונות שפע של סדרות קומיות שטפו את המסך, כשההווי המזרחי מהווה נדבך משמעותי בהן - מ"עממיות" ו"סברי מרנן", דרך "איפה אתה חי" ו"שנות ה-80", ועד "זגורי אימפריה". אלא שהפעם, אלו לא יוצרים אשכנזים שמגחיכים את גיבוריהם על בסיס מפגשים מזדמנים עם תרבות זרה. הפעם, בני עדות המזרח הם שמספרים את סיפוריהם.
והם, שעושים את מה שאחרים אולי יכנו "בורקס מודרני", לא בהכרח מחבבים את טעמו של הבורקס המקורי. "הדמויות בסרטים האלה לא היו ממוקדות", טוען מאור זגורי, יוצר "זגורי אימפריה". "המזרחיות היא כללית. אתה לא יודע מאיזו מדינה הדמויות. סאלח שבתי למשל הוא ספרדי כללי שכזה. התוצאה היא שהסטריאוטיפ הופך להיות הנושא - ואתה פחות רואה בני אדם. כשאתה לא מכיר את האחר, אתה מסתכל עליו בצורה כללית ומפספס אותו. אני לא שמעתי מרוקאית בקולנוע עד 'טיפת מזל'". גם מני אסייג, תסריטאי "שנות ה-80" שעונתה השנייה תעלה בקרוב ברשת, מודה שלא זיהה אותנטיות באותם סרטים. "היתה שם יותר הלעגה", הוא אומר, "ניכר שם העדרה של ההיכרות האמיתית. צריך לחיות את זה כדי לכתוב על זה".
"כשמזרחי מגלם מזרחי, הניואנסים מדוייקים"
אצל זגורי ואסייג, לעומת זאת, מילים במרוקאית מושרשות בתסריט (ועל הדרך מתגלגלות מחדש לעברית המדוברת). זאת בעוד שבסרטי הבורקס, היוצרים נאלצו להמציא שפה משלהם - כך לפחות סבור רון כחלילי, יוצר הסדרה התיעודית "סרט שחור לבן" שעסקה בז'אנר הקולנועי ההוא. "יש הבדל עצום בין 'זגורי אימפריה' לסרטי בורקס", הוא אומר. "ב'זגורי', רוב הקאסט מזרחי, להוציא את הסבתא ועוד איזה שחקן. התוצאה היא שהניואנסים מדוייקים: החי"ת לא מתחלפת בכ"ף, ואין הגחכה של הדיבור. המזרחי מגלם מזרחי, ולא גילה אלמגור או חיים טופול שלא פגשו מזרחי מימיהם. הם לא הבינו את הדקויות ואת השפה, ולכן בסרטים הישנים המציאו מבטא שלמעשה רק יצר סטריאוטיפ מגוחך ונלעג".
זגורי מדגיש את מידת החשיבות שייחס לדיבור האותנטי כשיצר את הסדרה. "לי היה מאוד חשוב שלכל דמות יהיו הז'רגון, ההומור ואוצר המילים שלה - וזה לא רק עניין של עדה, אלא גם של דור וגיל", הוא מסביר. "בבר למשל מדבר עם מבטא, אבל הוא מדבר במילים גבוהות בעברית. אם בבר רוצה להתנסח יפה לפעמים זה יפה, כי הוא רוצה להוכיח את עצמו. בפני מי? זאת כבר שאלה אחרת".
היוצרים בני הדור הישן, אגב, מסרבים לספוג את הביקורת הזו בשקט. "כל חיי הייתי קרוב למרוקאים - גדלתי בשכונות של בני עדות המזרח ורוב חבריי היו מזרחים", טוען אלי תבור, תסריטאי "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר". "אנחנו לא המצאנו שפה ולא המצאנו מבטא - רק אימצנו דברים ששמענו".
וגם אם האותנטיות הזו מוטלת בספק, אין ספק הרי שסרטי הבורקס הפכו לא פעם דווקא למקור גאווה עבור בני עדות המזרח. "גם אם זה לא נעשה באופן מוצהר, בהחלט רצינו סרט שבאמצעותו אנשים יתגאו בהיותם מזרחים", טוען תבור. "ברור שהיתה גם כוונה לעשות כסף - אבל מאחורי הכתיבה, זה מה ששאפנו אליו, וזה הצליח. המזרחים גאים בסרטים האלה".
עד כמה הסיפורים מהסרטים מבוססים על מקרים אמיתיים?
"אני יכול לומר שחוויתי דברים מהמזרחים, אבל זה לא שהסרטים מבוססים על סיפורים שקרו לנו. הרוב המצאות. יש חלק מהדמויות שהיכרתי, למשל מוכר הרכב ב'צ'רלי וחצי' - היכרנו סוכן מכירות כזה. אבל לא מעבר לזה".
גם דוידזון מתנגד לביקורת על היחס העדתי בסרטיו. "היו אנשים שהאשימו אותי בגזענות, והיו מבקרים שכתבו שטויות כאלה - אבל המזרחים מאוד אהבו את הסרטים", הוא אומר. "מה אתה חושב, שאפשר להביא לקולנוע מיליון צופים אם הצופים לא אוהבים את הסרט? מי שבילבל את הביצים היה הממסד".
"רק אני יכול להגיד שאמא שלי זונה"
דוידזון ככל הנראה צודק בכך שהמזרחים נהנו סוף סוף לראות את עצמם על המסך, בגרסה כזו או אחרת - אבל גם לזה היה סוף. "המהפך הפוליטי ב-1977 בעצם מייתר את סרטי הבורקס", טוען כחלילי, "פתאום יש נציגות מזרחית ופוליטיקאים מזרחים. הנראות המזרחית הרבה יותר מוצלחת. ואחרי שסרטי הבורקס הצליחו, הממסד שינה את שיטת התקצוב. האשכנזים פרשו מסרטי הבורקס, ואז זאב רווח לוקח פיקוד - ודווקא כשהוא מגיע, דווקא כשמזרחי עושה את הסרט - יש הקצנה בדמותו של המזרחי. הוא החזיר בעצם את הבורקס על הסטריאוטיפים הכי בולטים של המזרחי".
אז מה השוני בין האופן שבו המזרחים מציגים את עצמם לבין איך שהאשכנזים מציגים אותם?
"השאלה היא אם אני צריך לספר את סיפורי בעצמי, או שמישהו בעל דעות קדומות יספר את הסיפור שלי - והתשובה ברורה. רק אני יכול להגיד שאמא שלי זונה. הכותבים המזרחים יכולים להרשות לעצמם דברים שאשכנזים לא. היום יש תיקון היסטורי ל'סאלח שבתי' - אם שם הוא לא זוכר את שמותיהם של ילדיו, אתה רואה פתאום התנהגות אחרת של המזרחי. אם שם ראית מזרחי מובטל, הרי שהיום אתה מבין שיש קונטקסט אחר - הוא לא מובטל כי הוא טיפש. פתאום אתה רואה שכולם מדברים עברית עם מעט ערבית. עם הדקויות האלה אתה מפרק סטריאוטיפ לגורמים. ואיך עושים את זה הכי נכון? אתה לא הופך פתאום את המזרחי לאקדמאי, כי אלה באמת חריגים. אתה מראה את האמת כמו שהיא נראית, ולא מתאים את עצמך לדעות הקדומות".
"החובה של יוצר שבא להציג דמות, גם אם הוא מציג סטריאוטיפ - היא להיות מדויק ביחס לדמויות שלו", מסביר זגורי. "שיהיו עגולות. חוברתו להוביל אותן בתוך היצירה למהלך של שבירת הסטריאוטיפ. שיעברו שינוי". אסייג מוסיף כי "רק אני יכול לספר את הסיפור שלי" - וזה לדבריו ההבדל בין הסרטים של פעם לסדרות של היום. "עכשיו יש יותר כבוד לעדה שלך. יותר רגישות לגיבורים" .
אז איך אתה מסביר את הסצנה ב"זגורי אימפריה" שבה חלק מבני המשפחה לא נעמדו בצפירת יום הזיכרון לשואה ולגבורה?
"עם הסצנה הספציפית בזגורי אימפריה יש לי בעיה - כי אצלנו כולם עמדו ביום השואה. משפחת אסייג עמדה. אני מעריך את מאור זגורי אבל אני חושב שבסצנה הזאת הוא רצה להתקרב למבקרים. ראיתי ראיון איתו שבו הוא אמר שאצלם עמדו בצפרה - אז אם ככה, למה אתה עושה את זה למרוקאים? אתה מראה את המרוקאי הטיפש שלא עמד. למה? האחווה יהודית גוברת על העדתיות".
זגורי הודף את הטענה של אסייג. "סצנת השואה ממש לא נעשתה כדי למצוא חן בעיני מישהו", הוא מתעקש. "בבר לא עומד ביום השואה - לא כי הוא בז ליום, אלא כי הוא רוצה שיתייחסו גם אליו. הוא משווה בין שתי הטרגדיות. יום השואה משמש כקטליזטור בשבילו להגיד את אשר על לבו. אנשים התייחסו לפרובוקציה ולא למהות - וחבל. היה דיון בין הדמויות, אבל מובן שכולם שמעו רק את בבר. בסיום הסצנה הוא מציע פשרה, שיעמדו חצי דקה כל אחד. אני חושב שלהעלות מצוקות זה חשוב - אבל אם אתה מעלה בעיה, תציג גם פיתרון. אולי הוא קלוש, אבל הוא טומן בחובו ניסיון ליצור שוויון".
ובסוף, הכל חוזר למערכה על האמינות והדיוק. על האמת, אם תרצו. תבור עצמו, זה שמואשם בהתייחסות הלא אותנטית שלו למזרחים, טוען את אותו הדבר בדיוק כלפי היוצרים החדשים ומודה שהוא "לא צופה בסדרות העדתיות החדשות, כי הן לא נראות לי אותנטיות". זגורי משיב לו ש"אותנטיות היא דבר סובייקטיבי". לדבריו, התגובות שהוא מקבל מוכיחות זאת. "אנשים אומרים לי 'זאת בדיוק המשפחה שלי' - ומבחינתי, מספיק שאחד יגיד את זה".
"אנשים אמרו לנו ש'שנות ה-80' הזכירה להם את ההורים, את הבית", מוסיף אסייג. "אני לא מאמין שבסרטי הבורקס היתה הזדהות אמיתית כזו. אין לי בעיה שצוחקים על מרוקאים - אבל שזה יבוא ממקום אמיתי ולא מבורות. וזה יותר אמיתי כשזה מגיע ממי שגדל בשכונה ועכשיו כותב על מזרחים".
אותנטי או לא, תיקון היסטורי או גלגול חדש של הבורקס - אי אפשר להכחיש שכרגע לפחות, הכדור במגרש של היוצרים המזרחים. והם מודעים לכך. "לחן אמסלם (שחקנית בסדרה ובת זוגו של זגורי - ר.ב.) יש קרובת משפחה אשכנזיה", מספר זגורי. "השבוע, אחרי שידור פרק הסיום של העונה, היא אמרה שאמסלם זה שם יפה ושבא לה להחליף. בעיני יש בזה ערך".
