מהפגישה עם אובמה ועד לפרקט ברמלה
היא פגשה את הגברת הראשונה, זכתה במדליית זהב אולימפית ורק לפני שלוש שנים נבחרה ל-MVP של היורוליג. בגיל 34 לאייז'ה ג'ונס אין מחשבות לתלות את הנעליים, אלא רק לזכות בעוד תואר. בארץ הקודש. הערב (18:00) מול מכבי אשדוד, בפתיחת סדרת גמר הפלייאוף לנשים, היא יכולה לעשות את הצעד הראשון בדרך לשם
אבל ג'ונס בת ה-34 רחוקה מלהיות פוליטיקאית או הגברת הראשונה של ארה"ב, היא שחקנית כדורסל וכזו עם רזומה מרשים, שמתחיל פה ומסתיים בביתה בפיסקטאוויי שבניו ג'רזי. מאז אלנה בירד לפני שלוש שנים, לא נחתה בליגת העל שלנו רכש נוצץ כמו זה של הסנטרית האמריקנית בקריית מנחם.
שיאי מכללות בלתי נתפסים עם קונטיקט, אליפת עולם עם נבחרת ארה"ב, מדליסטית הזהב מאולימפיאדת לונדון ולפני שלוש שנים אף ה-MVP של היורוליג. שלל תארים, וזה עוד מבלי שדיברנו על הקבוצות בהן עברה וההישגים שצברה ב-WNBA לאורך השנים. הערב (18:00, מקיף ז') היא תחל את דרכה במטרה לזכות בסרוויס נוסף, הפעם בארץ הקודש, כשתפגוש עם רמלה את אשדוד בסדרת גמר הפלייאוף (בשיטת הטוב מ-5).
מאז הוליכה את ריבאס אקופוליס, הקבוצה הספרדית האלמונית, עד לגמר היורוליג ב-2012, ג'ונס הספיקה להיפצע בגיד האכילס, לעבור בקייסרי הטורקית, ספרטק מוסקבה הרוסית ובקושיצה הסלובקית. הרבה גבות הורמו כשג'ונס הסכימה בדצמבר האחרון להגיע ארצה. היא שחקנית ורסטילית, משחקת עם הפנים והגב לסל, בעלת יכולות קליעה מכל הטווחים והתמצאות טובה בצבע. בשנים האחרונות, כאמור, היא הרי שיחקה רק בקבוצות יורוליג. הרזומה והמעמד שלה מאפשרים לה לבחור לא מעט אופציות, אז איך לעזאזל היא נחתה דווקא ברמלה?
"בגלל המאמן", היא מסבירה. "דיברתי לפני שהגעתי, עוד בדצמבר, עם דניאל מקריי, שאלתי אותה על הקבוצה והיא סיפרה לי שכיף פה. משחקים פה כדורסל, אבל גם מלמדים אותך דברים חדשים. לכזה מקום רציתי להגיע, לחוות את האקסטרה. להיות בקבוצה טובה, אבל גם כזו שאצא ממנה בסופו של יום עם משהו, ולא רק תארים".
אלופת עולם, מדליסטית אולימפית, ה-MVP של היורוליג. הציפיות ממך כבר בשמיים. לא מרגישה גם סוג של לחץ, שהכל בסופו של יום יקום וייפול על הכתפיים שלך?
"שאלה טובה, אבל התשובה לכך שלילית. אני לא חושבת שיש עליי לחץ. בכל מקום, לא משנה איפה אני משחקת, אני תמיד רוצה לתת את הטוב ביותר שלי, להצליח. שמעתי לא מעט על אליצור רמלה. ידוע לי שאיתי או בלעדיי, בקבוצה הזו תמיד רוצים לנצח, כך שהחתימה שלי לא בדיוק משנה את המטרות. ממרומי גילי, אני מכירה את הביזנס בכדורסל. לכל מקום שאתה מגיע, מצפים שישר תעזור לקבוצה לנצח, והרבה. זה לא ישתנה פה".
קצת מוזר שהגעת דווקא לרמלה, לא היו הצעות טובות יותר מקבוצות יורוליג או יורוקאפ?
"שיחקתי בתחילת העונה ביורוליג, אבל לא היו הצעות מאז. וגם אם היו לי, אני יכולה להגיד לך שרציתי מאוד להגיע לכאן אחרי ממה ששמעתי. פניות כאלה ואחרות לא נראה לי היו משנות את דעתי".
לפני שלוש שנים ג'ונס כנראה הגיעה לפסגת הקריירה שלה, לפחות לדבריה. מעטים הם הספורטאים שמשתתפים באולימפיאדה, מעטות עוד יותר השחקניות שמצליחות לעבור את הניפוי הסופי וללבוש את מדי נבחרת ארה"ב. כשהיא בגיל 31, ולמרות שלא זכתה באליפות WNBA, ג'ונס נכנסה לסגל הסופי ויחד עם הדרים הטים הנשית קרעה כל מה שזז בדרך למדליית זהב אולימפית. חגיגה כפולה.
"בהתחלה בכלל לא הייתי אמורה להיות בסגל. המקום ה-12 היה שייך לבריטני גריינר", נזכרת ג'ונס. "ואז אני שומעת שהיא הודיעה שהיא לא תגיע. אמרתי לעצמי בלב: 'קול, בוא נמתין'. את האמת, לא האמנתי שאקבל את הטלפון, אבל כשהוא הגיע לא ידעתי מה לעשות. פתאום הגשמתי חלום, ולילדה שמגיל 3 עם הכדור ביד, זה משהו".
עד כדי כך?
"אלה המשחקים האולימפיים. תמיד מרגש לייצג את המדינה שלך, ועוד באירוע כזה. זו חוויה נדירה, ובשבילי זו הייתה פעם ראשונה. לפני כן, באולימפיאדות הקודמות, הייתי בסגל, אבל כל הזמן שהגיעו הניפויים האחרונים לפני הנסיעה הייתי פצועה, אז זה לא ממש הסתדר. לפני שלוש שנים זה היה יותר מיוחד, כי ידיעתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי להגיע לשם".
ואז, אחרי הגמר, כשעומדים על הפודיום ומקבלים את מדליית הזהב, מה מרגישים?
"בעיקר נמצאים בשוק, בשוק טוטאלי. אני זוכרת אותי עם כל יתר הבנות, אין כמעט מקום על הפודיום. כולן בוכות מסביבי ואני דווקא שתקתי, מהלם. פשוט לא האמנתי שאני פה, שהרגע הזה אמיתי".
לכדורסל היא הגיעה כבר בגיל שלוש, כשקיבלה כדור מתנה ושיחקה עם משפחתה בפארק הסמוך לביתה. בגיל 11, בבית הספר, ניסתה לשכנע את יתר הבנות לפתוח קבוצת כדורסל, אבל כשלא הייתה היענות עברה לשחק עם הבנים. שנה מאוחר יותר, כשכבר נסקה ל-1.91 מ', היא הייתה גבוהה מכל הבנים, גם במידת הנעליים - שהגיעה אז ל-45.
"אנשים לא מאמינים לי, אבל כבר מגיל שלוש התחלתי לשחק כדורסל", מודה ג'ונס. "קיבלתי כדור ומאז לא הפסקתי לכדרר. זו כנראה האהבה העזה שיש לי למשחק. הייתי הולכת כל יום ומכדררת. כנראה כשיש משהו שאתה אוהב, אתה לא מפסיק לעשות את זה עד שמכריחים אותך".
ומה יש למשפחה להגיד על הקריירה האדירה שלך?
"אני בטוחה שהם גאים
בי. אף אחד מהם לא הגיע לרמות האלה בספורט, כך שאני יודעת שהם מסתכלים על המשחקים שלי והלב שלהם מתחמם. באולימפיאדה זה בכלל ריסק אותם, הם היו מהופנטים".
היום נפתחת סדרת הגמר. אשדוד עדיין הפייבוריטית?
"כשהגעתי לרמלה ישר אמרו לי: 'לנצח את אשדוד, לנצח את אשדוד'. אז כנראה שהמטרות כבר מגיעות ישר איתך משדה התעופה".
זכית בשלל תארים לאורך הקריירה. במכללות, באירופה, עם נבחרת ארה"ב. ועדיין, אליפות WNBA זה משהו שעדיין אין לך. חושבת על זה?
"עוד לא פרשתי, כך שיש עוד תקווה. ובנימה רצינית יותר, ברור שכן, רוצים להשיג את זה ואני חושבת שיש לי עוד סיכוי. בכלל, אני אמנם בת 34, אבל הדרך לפרישה עוד רחוקה. קודם צריך עוד להשיג תארים עם אליצור רמלה".
לפנייה לכתב/ת 
