חיפושית זבל: פול מקרטני לעניים

מה הייתם אומרים לו הייתי מספר לכם על אלבום כפול חדש, שכולל לא פחות מ-34 גרסאות מחודשות ללהיטים הגדולים של פול מקרטני, כולל מתקופת הביטלס, ואז הייתי מוסיף, בלוויית חיוך מפתה, שהמבצעים בפרוייקט הזה כוללים שמות כמו: בוב דילן, הקיור, ג'ף לין, כריסי היינד, פרי פארל, צ'יפ טריק, בילי ג'ואל, אליס קופר, קיס, סמי הגר (ואן הלן), בי.בי קינג, בריאן ווילסון, ווילי נלסון, רוג'ר דאלטרי וקט סטיבנס?

תודו שזה נשמע כמו עוד מתיחה מעצבנת של אחד באפריל, או לחילופין - יוזמה מבורכת של גוי גמור, שהחליט לעצב את המתנה המושלמת לפסח. אל תשחקו אותה, אני כבר שומע את ההתנשפויות שלכם, תוך כדי ריצה לעבר מה שנותר מחנות התקליטים הקרובה לביתכם. כן כן, גם אתם, מעריצי לנון. ובכן, עיצרו. חבל על המאמץ, ונדמה לי שגם על הכסף. כי The Art Of Mccartney הוא אחד מהפרויקטים הכי מבאסים ששמעתי בשנים האחרונות. והאמינו לי, שמעתי לא מעט.

העניין הוא כזה: כל היופי בקאברים הוא במקוריות שהמבצע הטרי נוטל לעצמו כדי לפרק ולהרכיב מחדש את הקלאסיקה, על פי דרכו. וכשמדובר במפגש ענקים בין שירים שהם חלק מהתנ"ך המוזיקלי של כולנו, לבין מבצעים שכלולים בדברי הימים, הסקרנות רק מבעבעת. אלוהים אדירים. אליס קופר מבצע את אלינור ריגבי. מה לעזאזל הוא יעולל לה? ובכן, שום דבר. ולא רק בגלל שאלינור מתה מזמן, ואיש לא הגיע להלווייה שלה. זה פשוט בגלל שאליס שלנו מבצע את השיר באופן כמעט נאמן למקור, עם הכינורות, ההרמוניות הקוליות ובשירה כמעט מנומסת, כדי לא לחלל את הקודש.

וזה בדיוק מה שקורה עם הקיור, שמבצעים את Hello Goodbye שיצא כסינגל. שש שנים הם לא הוציאו חומר חדש, והנה זה בא, ועוד עם בנו של פול מקרטני על הקלידים. הכל מוכן להתרסקות פנים לבבית קשה, אבל ששום דבר לא קורה באמת. כי גם כאן, רוברט סמית והחברים נשמעים כאילו הם הונחו על רקע הפלייבק המקורי של השיר, בלי טיפונת של פרשנות חדשה. במילה אחת: סתם.

אז מה בעצם קרה כאן? היזם של הפרויקט המגלומני הזה הוא המפיק האמריקאי ראלף סאל, שהוא גם מעריץ "פנאטי", כהגדרתו, של מקרטני ושל הביטלס. סאל עובד על הסיפור למעלה מעשר שנים, והצליח לגייס אליו - פרט לברכת הדרך של האליל הנערץ - את ארבעת נגני הלווי הקבועים של מקרטני ב-12 השנים האחרונות. שני גיטריסטים, קלידן ומתופף. ההערצה שלו, בצירוף ההרגל שלהם לגרסאות הדומות למקור, יצרו כנראה את הקונספט המוזר של - אל תגעו בזה. פשוט תשירו.

וזה בדיוק מה שמביא לאכזבה, שרק מחריפה מביצוע לביצוע. הרי בשורה התחתונה, מקרטני הוא גם זמר נהדר, אז למה צריך שאחרים ישירו משיריו, אם המעטפת נשמרת כמעט במלואה?

ובכל זאת, כשמדובר ב-34 ביצועים חדשים, חלקם של כמה מהקולות החשובים ביותר במוזיקה המודרנית, ברור שיש גם נקודות אור, או לפחות עניין. למשל: בוב דילן מחדש את Things We Said Today של הביטלס. לרוע המזל, הוא נשמע כאן צרוד, מאנפף וזקן מתמיד. דומה שהוא הצליח להגיע בקושי לבית האחרון. בניגוד אליו, החיבור של בריאן ווילסון איש הביץ' בויז עם הנמסיס הגדול שלו מעבר לאוקיינוס עולה יפה. ווילסון מבצע את Wanderlust, שיר נשכח למדי של מקרטני מ-1982, ופשוט הופך אותו לשיר של הביץ' בויז. וזה נהדר.

עוד רגעי קסם: רוג'ר דאלטרי, הסולן של המי, לוקח את Helter Skelter ומכסח לו את הצורה, כאילו שלא חגג לפני חודש יומולדת 71; קיס עושים את אותו דבר ל-Venus And Mars; ווילי נלסון מרגש עם Yesterday; ג'ף לין, מעריץ ידוע (אך לא מתבטל) של הביטלס, מעביר צמרמורת עם הביצוע שלו ל-Junk; קט סטיבנס מזכיר שוב למה אהבנו אותו פעם עם The Long and Winding road; דוקטור ג'ון מביא גוון אחר ל-Let Me In; ג'יימי קאלם מפזר את הקסם הקבוע שלו על Every Night; ובי.בי קינג נותר המלך, בביצוע בלוזי ל-On The Way.

ובכך, פחות או יותר, מסתכמות מחמאותיי. פרט לעיבודים חדשים, חסרים כאן עוד כמה אלמנטים חיוניים לאלבום קאברים ראוי. נאמר, מוזיקאים המגיעים מז'אנרים אחרים, כדי להגניב קצת את המקור. או - כוכבים עכשוויים וצעירים. שלא לדבר על... נשים. עם כל הכבוד לכריסי היינד ולקוריביילי ריי, ויש כבוד, לא יכול להיות שרק שתי זמרות נכללות בפרוייקט של 34 שירים. ולא רק מטעמי פמיניזם, זה פשוט משעמם.

בקיצור, למוזיקאי מונומנטלי כמו פול מקרטני מגיע טיפול הרבה יותר יצירתי ומלא השראה. אגב, ראוי להיזכר שב-2007 יצא אלבום כפול שכלל גרסאות חדשות לשיריו של ג'ון לנון (שהכנסותיו הועברו לפליטי דארפור), ונשמע כמעט כמו ההיפך המוחלט מהאלבום הזה. מקורי, צעיר ובועט. איפשהו בשמים, בין היהלומים, יושב כרגע מישהו ומחייך בסרקסטיות.