"מד מן 7", חלק ב': עשור חדש, הרגלים ישנים
אחרי שנאבק בחצי העונה הקודמת על מקומו בפסגת עולם הפרסום, דון דרייפר שב אל מי שהיה פעם: רודף שמלות המסוכסך עם עברו. למרות ששנות ה-70 כבר בפתח, נדמה שהדמויות בסדרה מתקשות להשתנות
תנו לדון דרייפר הזדמנות להתלות בעבר והוא יסתער עליה בזרועות פתוחות. גם אם תחילתו של "Severance", פרק פתיחת חלקה השני של עונתה האחרונה של "מד מן", רואה את דון מספר לשותפו רוג'ר סטרלינג ושלוש נשים צעירות אנקדוטות משעשעות מהילדות העלובה אותה ניסה להסתיר בעבר בכל מחיר, נראה שבמהותו הוא עדיין עורג לאותם חיים שלא היו לו. החיים שיכלו להיות לו עם רייצ'ל מאנקין (או - רחל כץ), הזכורה לכולנו מעונתה הראשונה של הסדרה, האישה היחידה שהצליחה לזהות את הזיוף שהיה דון אז.
- זוכרים את החלק הראשון? כך נגמרה העונה הקודמת
"אתה לא רוצה לברוח איתי, אתה פשוט רוצה לברוח", אמרה לו אז, וראתה מעבר לפסאדת איש הפרסום המצליח. דון של עונה 7 חלק ב' אמנם כבר לא מנסה לטייח עבר של עוני, אבל הוא עדיין חולם עליה ועל מי שיכול היה להיות, ומוצא עצמו מזועזע במיוחד כשהוא מגלה על מותה ומנסה לפצות על הפער באמצעות מלצרית זרה אך מוכרת לו מחיים אחרים.
.jpg "שנות ה-70 בפתח. דון בימים משפחתיים יותר")
אם כן, כפי שמלמד הפרק הראשון במה שיהיה לסופה המוחלט של "מד מן", גם אם ליווינו את שלל דמויותיה המורכבות להפליא מתחילת הסיקסטיז ועד האביב הראשון של שנות ה-70, נראה ששום דבר לא באמת משתנה בסדרה שכל מהותה הוא הצורך בשינוי. כמו בעבר, אנשי סטרלינג, קופר, דרייפר עדיין כמהים לאותם חיים אחרים, אך נראה שאיש מהם לא מוכן לעשות את הצעד הראשון לקראתם.
חלקה הראשון של העונה הראה את דון נאבק בסקפטיות של עמיתיו, ועושה דרכו שוב אל פסגת עולם הפרסום, לאחר שהפך לאיש השנוא ביותר במקום שפעם ראה בו ילד הפוסטר של ההצלחה. בדרך הוא כמעט ואיבד את אמונה של סאלי בתו, ונפרד סופית ממייגן אשתו, אבל כפי ששרה הזמרת פגי לי בלהיטה מ-1969 "Is That All There Is", המלווה את סצנת הפתיחה של הפרק, גם דון תוהה "האם זה כל מה שיש?".
פרט לעוד רמז לאותה שריפת ענק שמעריצי הסדרה האדוקים כה בטוחים שתפרוץ בשלב כלשהו (ולאחד נוסף שתזרוק ג'ואן בהמשך הפרק, כשתגיד: "אני רוצה לשרוף את המקום הזה"), נראה שלמעט הבדלים טכניים קלים, דון דרייפר של 1960 מאוד מזכיר את זה של תחילת שנות השבעים, כולל החיבה לנשים, והנטייה של מצב רוחו להתרסק בכל פעם שהוא מקבל תזכורת לעברו.
גם אם נדמה שסצנת הפתיחה של הפרק, על שלל נערותיה הצעירות ומעילי הפרווה שבה, הם סגירת המעגל של דון עם חנות מעילי הפרווה בה עבד בטרם נכנס בעורמה אל עולם הפרסום - אזכור אחד של דמות מעברו מוצא את דון שוב מהורהר. הוא שוב מתחבט בשאלת "מה אם?", והוזה רוחות רפאים, ממש כמו זו של ברט קופר שרקדה את דרכה אל מחוץ לחייו בפינאלת חצי העונה האחרונה.
כמובן שדון הוא אינו הדמות היחידה ב"מד מן" שכמהה לשינוי שלעולם לא מגיע. פיט קמפבל, מי שבעונה הקודמת נדמה שמצא את אושרו בשמש הקליפורנית הנצחית, שב לניו יורק. על אף שעסקת המכירה למקאן-אריקסון הפכה אותו, כמו את יתר השותפים, לאדם עשיר במיוחד, נראה שגם הכסף החדש לא ישיב לו את אושרו. "נדמה כאילו הכל היה חלום", הוא אומר בגעגוע.
כמוהו גם ג'ואן, שעל אף התקדמותה המקצועית המרשימה והפיכתה לשותפה בחברה, עדיין נאלצת לספוג הערות משפילות מצד גברים איתם היא נמצאת בקשרים עסקיים. אם לא היינו יודעים יותר טוב, יכולנו בקלות להתבלבל ולהניח שהסצנה בה יושבות היא ופגי מול חבורת גברים סקסיסטיים ונטולי בושה או מודעות עצמית, לקוחה מעונותיה הראשונות של הסדרה, כשהמהפיכה הפמיניסטית עוד היתה בחיתוליה.
אגב פגי, היא אמנם עושה צעדים קטנים אל עבר החיים שהיא ראויה להם, אך גם כשהיא יוצאת לדייט סופסוף עם גבר נאה שמוצא חן בעיניה, פנטזיית הבריחה שלה לפריז נקטעת באיבה כשהיא מתפכחת. הדרכון שלה גם כך במשרד, כאנלוגיה לאפשרויות הבריחה המצומצמות שלה.
.jpg "בירידות אני דוהר")
וישנו גם קן קוסגרוב. מי שכבר איבד עין לטובת החברה, מהדמויות החיוביות שידעה הסדרה, עדיין לא מבין את הרמז. גם כשאשתו מתעקשת שעליו לפרוש מעולם הפרסום ולהתמקד בכתיבה, גם כשרוג'ר סטרלינג מבשר לו על פיטוריו מהחברה, גם אז נראה שקן לא מחבק את ההזדמנות שהונחה בפניו. "זהו סימן" הוא מצהיר ברגע של הארה, "לחיים של חיינו!".
מעודד משהו, לא? ובכן, עד סוף הפרק נראה שגם קן יבחר להמשיך במסלול המוכר לו. הפעם הוא עובר לצדו השני של אותו עולם פרסום מסואב - לחברה של חמו, ומתעקש לוותר על אופציית הכתיבה והשלווה לטובת נקמה באלו שפיטרו אותו, במחוות עין תחת עין אירונית משהו.
שנות השבעים בפתח ונדמה שפרט לשינויים קוסמטיים בדמות השפמים האופנתיים שטיפחו רוג'ר סטרלינג וטד צ'ואו, דמויותיה של "מד מן" עדיין מתקשות להשתנות. אבל תחילתה של עונה, כידוע,
לא אומרת דבר על סיומה, ובשלב זה נראה שבעוד חציה הראשון של עונת הסיום ראה את דון בעיקר מנסה להשיב את כוחו ומעמדו המקצועיים, חלק שני זה שנפתח כעת, יקשור את הקצוות הפרומים בחייו האישיים של האיש שליווינו אותו בשלל מעידות איומות ונצחונות מפוארים.
פרק הפתיחה של חצי העונה האחרונה אמנם שימש בעיקר כאקספוזיציה ולא נמנה על פרקיה המשמעותיים של הסדרה, אך ניתן כבר בשלב זה להסיק כי לפחות שניים כאלו עוד יגיעו בהמשך. בדומה לעונה הקודמת, גם הפעם נדמה ששבעה פרקים הם זמן קצר מדי עבור סדרה שנוטה להשביח דווקא כעבור מספר פרקי חימום. נקווה שיוצר הסדרה מ'תיו ווינר יצליח להפגיש את דמויותיו בפרק הסיום המוחלט עם קתרזיס מסוים - ולא יעשה זאת באופן נמהר ומאולץ. בינתיים, כפי שנראה, דון דרייפר ושותפיו עדיין מביטים בעצב אל עתיד לא ידוע, גם אם הוא צבוע בצבעים בוהקים.
