"צריך לטפל בכל אחד שמפגין גזענות"
הבמאי היהודי-בריטי סיימון קרטיס מביא ב"האישה בזהב" את סיפורה של ניצולת השואה מריה אלטמן כדי להזכיר לדור הצעיר להיות מודע לעבר - בין השאר בגלל התגברות האנטישמיות לאחרונה. "זה שובר לב שהמין האנושי לא לקח לתשומת לבו את הלקחים של המאה הקודמת", הוא אומר בראיון
אלטמן במיוחד דרשה את החזרת הציור של גוסטב קלימט - "האישה בזהב", שדודתה האהובה אדל, שימשה לו מודל.
האוסטרים התנגדו להיפרד מיצירת האמנות היקרה שנחשבת ל"מונה ליזה של אוסטריה". אלטמן צירפה למאבקה את רנדי שנברג, עורך דין אמריקאי צעיר, נכדו של המלחין היהודי ארנולד שנברג.
אלטמן ועו"ד שנברג בסרט הדוקומנטרי "Klimt: Adele's Last Will"
קרטיס קלט את הפוטנציאל של הסיפור, והבין שהוא חייב לעשות ממנו סרט עלילתי. "ידעתי שבסרט עלילתי אוכל לצלול לרגש של הסיפור, דבר שפחות מתאפשר בסרט דוקומנטרי", אמר קרטיס בן ה-55, בראיון שנערך בפסטיבל ברלין האחרון. "חשבתי גם שבאמצעות סיפורה של מריה אוכל להעביר מספר נושאים חשובים מאוד, שהם לחלוטין אוניברסליים: ערך המשפחה ומקום האמנות בחיינו. הסיפור של מריה מאפשר לנו לחשוב על התקופה הזו בהיסטוריה - שנות ה-30 של המאה הקודמת, בה כל כך הרבה אנשים, נאלצו להתחיל מחדש את חייהם ולהעביר אותם למדינה אחרת".
התוצאה "האישה זהב", סרט שמוצג כעת בישראל, ובו הלן מירן מגלמת את מריה אלטמן וריאן ריינלדס את עורך הדין שנברג. "חשבתי שזה יהיה נהדר להציג את הזוג המוזר הזה. האדם הצעיר, שהוא נכד של מהגר לאמריקה, ולא יודע דבר על עברו של סבו. הוא יותר אמריקאי מכל דבר אחר, ופתאום הוא חובר לגברת זקנה, שגם היא מהגרת, והם כמו זוג מוזר. וזה היה אלמנט מושך עבורי".
מעבר לסיפור האישי, רצית להעביר מסר לצופים?
"מבחינתי ל'האישה בזהב' יש חשיבות עבור הדור הצעיר - חשוב שהוא שיהיה מודע לעבר, לא? מריה אומרת לרנדי בסוף הסרט: 'גדלת מילד לגבר'. כלומר, מבחור שהיה אדיש לעברו הוא הפך לגבר שלומד על הפרק הזה בחיי משפחתו ובחיי העם היהודי".
הסרט אכן מדגים היטב איך האנטישמיות מטלטלת פתאום את חייהם המרופדים והמבוססים של יהודי וינה העשירים והאינטלקטואלים, ואלה נאלצים להתמודד עם מציאות קשה במיוחד. "נכון. הרבה מהקהילה היהודית הרגישו יותר אוסטרים מיהודים. היום בו החלו לחול עליהם חוקי הגזע, היה יום נורא עבורם. הם איבדו את המעמד שלהם בבת אחת. תראה איך האנטישמיות מתגברת בחודשים האחרונים. זה לא רק בגרמניה, זה עניין עולמי".
יצא לך להיתקל בגילויי אנטישמיות?
"אני אישית לא נתקלתי בגילוי אנטישמיות כלפיי, אבל אני מכיר אנשים שבהחלט סובלים מכך. הסרט 'האישה בזהב' צריך לעורר מחשבה לא רק בעניין היהודים וגרמניה הנאצית. בכל העולם חשוב ללמד על האנטישמיות, עוצמתה וסכנותיה, או בהתאם, לטפל בכל אחד שמפגין גזענות. אחד הדברים שוברי הלב במאה החדשה הזו שאנו חיים בה הוא שאנחנו שהמין האנושי לא לקח לתשומת ליבו את הלקחים של המאה הקודמת".
איך התקבלתם בווינה במהלך הצילומים?
"הצילומים בווינה הם ללא ספק השיא של הקריירה שלי. אלה היו שלושה שבועות נהדרים. ראשית, זו עיר מאוד פוטוגנית. שנית, ההיסטוריה מאוד בולטת בכל מקום. מבחינתי זה היה חלום שהתגשם. וכולם בעיר היו מאוד מקבלי פנים,
למרות שהרבה אוסטרים חשו שהציור 'האישה בזהב' צריך להישאר בווינה. יחד עם זאת, היו אוסטרים רבים שדווקא סברו שהציור צריך לחזור למשפחה. פגשתי אוסטרי שאמר שהוא נרגש וגאה שהציור מוצג כעת בניו-יורק, כי הוא משדר כשרון אוסטרי לעולם. זהו סיפור מורכב עם שני צדדים - שתי נקודות המבט מאוד הגיונות ומכובדות, והדיון הזה מטופל בסרט שלי".
קרטיס מרעיף שבחים על שני הכוכבים שלו. "היה לי מזל רב עם הלן וריאן - שניהם שחקנים נהדרים ונבונים, וגם מאוד מפולפלים. הלן היתה הבחירה הראשונה והמתבקשת לתפקיד. כשעובדים אתה, מבינים למה היא אחת השחקניות המצליחות ביותר כיום. ריאן הוא בחור חכם ומנוסה. כבמאי מאוד מפחיד לעבוד אתו, כי הוא יודע על הסט יותר ממך, ויש לו דעות מוצקות. אז אם אתה, כבמאי, לא מפחד מהדעתנות הזאת, אתה יכול לאמץ אותה ולהפוך את הסרט לטוב יותר. העובדה שריאן והלן מאוד התחברו ונהנו מהעבודה המשותפת, גם היא עזרה לי. זה הביא משהו מרענן ומזמין לעלילה".
בסרט אתה משתף גם את רעייתך אליזבת מקגוורן בתפקיד אורח - והיא מגלמת שופטת.
"אליזבת, היא הבת של פרופסור למשפטים באוניברסיטה של קליפורניה, והוא מעולם לא היה כל כך גאה בבתו - בגלל שהיא מגלמת שופטת. אגב, הרבה לפני שאליזבת היתה אשתי, היא הופיעה בסרט 'היו זמנים באמריקה', וזה אחד הסרטים שגרמו לי להתאהב בקולנוע. עד אז הייתי חנון תיאטרון, ותיאטרון היה אהבתי הראשונה, ואז ראייתי את הסרט הזה ואת 'הרומן שלי עם אנני', וגיליתי תשוקה חדשה".
