דרים טים: קבוצת הכדורסל שעושה שינוי

אומרים שהכדורסל הפך למסובך מדי. יותר מדי מספרים, סטטיסטיקות מעייפות ומושגים מעולם אחר. אבל את הילדים משכונת תלפיות, מרביתם מהעדה האתיופית, שלוקחים חלק בפרויקט כדורסל קצת שונה, המושגים האלה לא ממש מעניינים. הם לא יודעים מה זה פיק אנד רול, לוקים בחסרבטרנזישיין דיפנס ושוכחים לעשות בוקס-אאוט לריבאונד אחרי הגנת ה-1-3-1. הם רק משחקים כדורסל, זה הכל.

כל המושגים לא נמצאים כאן, למעט אחד – "גיים צ'יינג'ר". המושג הנדוש שמסמל שינוי ברגע קריטי במשחק, נשמע פתאום אחרת כשהוא נאמר דרך עיניה הירוקות והבוהקות מעשייה של עדי וטורי בת ה-22. הצעירה שאחראית על הפלא שמתחולל כרגע מאחוריה, כשקבוצת הנערים של "ירושלים 48'" פוגשת למשחק אימון שכולו כיף ושיתוף, את קבוצת הנוער לאומית של הפועל י-ם. כי היא מדברת על "גיים צ'יינג'ר" בחברה הישראלית. על הענקת כלים, איחוי ההפרדה הבלתי נסבלת במדינה בין הקהילה האתיופית, לכל השאר ועוד. וכל זה עם כדור כתום אחד.

ויתרה על שעות הפנאי כדי להרים את הפרוייקט(צילום: אוהד צויגנברג)

למה דווקא כדורסל?

לפני קצת יותר מ-3 שנים וחצי, וטורי בצוותא עם זיו חזן, נקראו לשיחה אצל ארז אשל, ראש חברה מנהל ונוער במשרד החינוך, ובפיו משימה – להרים פרוייקט חברתי מכספי הבר מצווה של יהודי נחמד ונדיב מאמריקה. לגמרי במקרה, או שלא, מדובר היה בבנו של ג'וש האריס, הבעלים של קבוצת פילדלפיה 76' מה-NBA. זו שהכינוי שלה מתייחס לשנת ההקמה של ארה"ב (1776).

וטורי, שגדלה בנוער של אליצור חולון, הבינה את המסר. כך החלה להירקם לה עמותת "48' מנהיגות קולעת". על שם השנה בה הוקמה ישראל. רק שהדרך מאותה שיחה ועד להתמודדות בשלבים הגבוהים של התחרות הארצית המבורכת ליזמות בחינוך של עיריית בת ים, בה הוענקו ל-9 זוכים למעלה מ-150 אלף ש"ח לקידום הפרוייקטים, הייתה ארוכה. כמעט בלתי אפשרית.

"בהתחלה צחקו לי בפנים", היא נזכרת בחיוך בתקופה בה עברה מגרש-מגרש בשכונה וניסתה לשכנע ילדים לשחק כדורסל. "זה הספורט של הלבנים היו אומרים לי. גם כשהם הסכימו לבוא, זה לא ממש זרם. הנוכחות הייתה דלה והאיחורים כרוניים. אם היינו קובעים אימון ל-5, אולי התחלנו ב-6. הם לא התמידו, זלזלו. ודאי שלא ידעו להחזיק כדור או לכדרר. שלוש שנים אחרי הם משחקים וקולעים כמו גדולים מול הפועל ירושלים".

לפני 3 שנים הם לא שיחקו, עכשיו הם מול הפועל ירושלים(צילום: אוהד צויגנברג)

אז למה דווקא כדורסל? את התשובות אפשר למצוא אצל איתן בן אליעזר, מאמן הקבוצה, שגם מאמן את הנוער לאומית של הפועל ירושלים ועל הדרך הצמיח שחקנים כמו אדם אריאל ורפי מנקו, במקביל לעבודתו כמחנך. השילוב בין שני העולמות יצרו אצלו ב-3 השנים האחרונות ניצוצות. "למה כדורסל? כי זה מנוף לקדם את הילדים בכל הרמות, לא רק בענף. להעניק להם קרקע להצליח. לנסות ולגרום להם להתערות בחברה הישראלית. אלה ילדים שלא מצליחים במסגרות אחרות, בעיקר כי כמעט אין להם מסגרות. דרך המשחק הם לומדים מחויבות, משהו שלא הבינו לפני. הם לומדים להיות אחד עם השני, מה זו ערבות הדדית. זו שקיימת על המגרש אבל גם בחוץ. לומדים מושגים של צניעות, ענווה, של לא לשבור את הכלים כשמשהו לא מסתדר".

אל תתבלבלו. אין כאן שום כוונה להצמיח את עודד קטש הבא. אפילו לא את רפי מנקו השני. יש מטרה ברורה לכוון אנשים ליעד המקסימלי שלהם. רק לתת דחיפה. "מבין כל הבוגרים שלנו", נזכר בן אליעזר, "היו שניים שנדמה היה כי החיים מובילים אותם למקום אחר. בגלל הסביבה, בגלל התנאים. כשהם הגיעו לפה הם לא היו בכיוון של כדורסל, ודאי לא בכיוון של מסגרת. היום הם בוגרי שנת שירות וביחידות מובחרות בצבא. מגדלים כאן אנשים, לא כדורסלנים. אין התקפת משולש או אזורית, אבל יש מסרים. אחר כך הם לוקחים את הכלים ומקבלים את ההחלטות בעצמם".

הכדורסל נותן כלים(צילום: אוהד צויגנברג)

חיים משלישי לשבת

משיטוט ברחובות של זיו ועדי, שגם ויתרה על מרבית שעות הת"ש בשירות הצבאי כדי להרים טלפונים לילדים ולשאול לשלומם, להרים טיולים, לסייע להם בלימודים דרך מורים פרטיים, זה הפך לפרויקט. עמותה שלמה של אנשים, מאורגנת, מסודרת ועם חלום. "היעד הוא להפוך לפרויקט לאומי", אומרת וטורי, והלהט המדבק שלה לא נפסק. "החזון הוא להוביל שינוי חברתי ולהצמיח מנהיגים באמצעות המשחק. העמותה שלנו היא רק כלי. עד 2020 אנחנו מקווים להקים 10 קבוצות ברחבי הארץ".

ובזמן שהיא מדברת, הקסם האמיתי מתרחש מאחורי גבה, על הפרקט. אורי (שם בדוי) בדיוק לבש על עצמו חיוך ענק, אחרי שקיבל תשואות עצומות מ-40 ילדים, כולם תושבי השכונה, שממתינים לרגע בו יגיעו לגיל המתאים ויוכלו להצטרף לג'רוזלם 48' הוא בסך הכל קלע שלשה. הטכניקה לא הייתה משהו והיד לא נשארה ישרה בשחרור הכדור, אבל היי – זו שלשה ראשונה שלו אחרי חודש.

בקרוב בכל הארץ?(צילום: אוהד צויגנברג)

עם בית לא פשוט, ללא אבא ועם ריתוק ארוך שקיבל בשל בעיות התנהגות, המשחק מול ירושלים היה היציאה הראשונה מהבית. והוא כאן כי הבטיח שיעשה עוד מאמץ. וכי הוא אוהב את המשחק. "הקבוצה הזו עוזרת להתמקד וללכת בדרך הטובה", הוא אומר. "בכל שלישי בלילה אני ממתין לשבת בערב, וכל שבת בלילה לשלישי בערב. עד לאימון הבא בכדורסל". כולה כדורסל.

עקבו אחר עמוד הטוויטר של שרון דוידוביץ' , או הצטרפו לעמוד הפייסבוק