החיים עם דודה מאניה ודוד דיכאון. טור אישי
גילית מתמודדת עם החיים בצל בעיות נפש ובגילוי לב אמיץ מספרת על התהום הפעורה בין הימים המאושרים לבין הימים החשוכים, שבאים מיד אחר כך ולא מאפשרים לעתים אפילו שביב של תקווה
אתמול בבוקר שמעתי דפיקה בדלת. לא ציפיתי לאורחים ולכן קצת חששתי. פתחתי את הדלת, ומולי עמדה דודה מאניה. הופתעתי מאוד. דודה מאניה, אמרתי, מה את עושה פה ? לא קבענו להיפגש. דודה מאניה אמרה לי – התגעגעתי אלייך. המון זמן לא התראינו.
נכון, אמרתי לה. אבל חשבתי שתודיעי לי לפני שאת באה. שאני אוכל להתכונן. שטויות, אמרה דודה מאניה, את בכלל לא תרגישי שאני פה. ומיהרה לפזר את התיקים שלה בכל הבית.
מיד אחר כך היא חיבקה אותי ונישקה אותי. ואז גררה אותי לסלון, הפעילה מוסיקה ב'פול ווליום', ותפסה אותי לריקוד משותף. דודה מאניה, אמרתי לה, אי אפשר ככה. השכנים עוד ישלחו לכאן משטרה. פפפפ, אמרה דודה מאניה. משטרה. גם כן. למי אכפת מהם בכלל. תזכרי: כשדודה מאניה בסביבה, כל יום הוא מסיבה.
אחרי שסיימנו לרקוד, דודה מאניה שאלה, אז מה עושים עכשיו ? מתחשק לי לאפות עוגה. וגם עוגיות. בצורות. וחוץ מזה, תראי איך הבית שלך נראה? מתי ניקית פה בפעם האחרונה ?
להתמודד עם סערות הנפש
חיים מקצה לקצה: להתמודד עם מאניה -דיפרסיה
עצב הוא רק ההתחלה: לאילו מחלות מוביל דיכאון
נתון עצוב: רבע מיליון מתמודדים עם בעיות נפש
אז שאבנו את השטיח. ושטפנו את הרצפה. אפילו את החלונות הברקנו. גם עוגה אפינו. ועשינו מלא עוגיות ממש כמו שדודה מאניה רצתה. ואחר כך ישבנו עם קפה וסיגריה, ודודה מאניה שאלה: מתחשק לך לצאת לקניות ? אז יצאנו לקניות. וקניתי לי שתי שמלות. ושני זוגות מכנסיים. ושלוש חולצות וגם תיק חדש. בחנות ליד קניתי גם כפכפים. וצמיד ליד. תמונה חדשה לסלון, שטיח לחדר השינה. מצעים חדשים, שיהיה לי נעים.
ליד הקופה לחשתי לדודה מאניה שאני לא בטוחה שיש לי מספיק כסף בבנק לכל הדברים האלו. שטויות, ענתה לי דודה מאניה. אימא שלך תמיד מסדרת את כל הבלגן שאת עושה. ואל תשכחי: כשדודה מאניה בסביבה, כל יום הוא מסיבה. חזרנו הביתה ובדרך הצצתי על עצמי במראה באוטו. ראיתי שהפה שלי קצת התעקם כלפי מעלה. לקח לי כמה דקות לזהות שאני מחייכת.
חיבקתי את דודה מאניה ואמרתי לה: תראי. אני מחייכת. כל כך הרבה זמן לא חייכתי. אני יפה כשאני מחייכת. למה את לא באה הרבה? אני כל כך שמחה כשאת באה לבקר אותי. אהההה, אמרה דודה מאניה. זה לא תלוי בי. לצערי. אבל למה, שאלתי? את יודעת מי בא לבקר אותי כשאת לא פה ? כן. ענתה דודה מאניה. שמעתי על הדוד שלך. דוד דיכאון.
אני שונאת אותו, אמרתי. כשהוא בא אני לא מרגישה טוב כמו שאני מרגישה איתך. הוא לא רוצה לעשות שום דבר. אף פעם. הוא רק רוצה לשכב על הספה בסלון ולבהות. והוא מכריח אותי להתנהג כמוהו. מרוב שהוא כל כך עצוב, אני לא מפסיקה לבכות כשהוא נמצא. והוא גם אף פעם לא רוצה לעזוב. תמיד הוא נשאר לכל כך הרבה זמן.
יקרה שלי, אמרה דודה מאניה, אני יודעת. אני מבינה. אבל עכשיו אני צריכה ללכת. ואת צריכה להיות חזקה. חיבקתי אותה, ונישקתי אותה. והיא הלכה. באותה מהירות שבה הגיעה.
"דוד דיכאון" בא לבקר
לא עברו יותר מיומיים ודוד דיכאון דפק בדלת. ניסיתי להיות בשקט. שיחשוב שאין אף אחד בבית וילך. אבל דוד דיכאון מכיר אותי טוב. כבר עשר שנים שהוא לא מפספס אף ביקור. אז הוא צעק לי מעבר לדלת: תפתחי. אני יודע שאת בבית. אז פתחתי. כי פחדתי שהשכנים יראו אותו, ויידעו שדוד דיכאון מבקר אצלי קבוע.
הוא לא דיבר בכלל. נשכב על הספה ובהה באוויר. הצעתי לו לאכול משהו או לשתות. הוא אמר: עזבי אותך. למי יש חשק לאכול עכשיו. החיים האלו מלאים חרא ואת רוצה שאני יאכל. עוד מעט תבקשי ממני ללכת לעבודה. ואז גם לי כבר לא התחשק לאכול או לשתות. שכבתי על הספה ועישנתי. סיגריה. ועוד סיגריה. המאפרה כבר התפוצצה, אבל לא היה לי כוח לקום ולרוקן אותה.
והשולחן התלכלך מהאפר, אבל לא היה לי אכפת. ראינו טלוויזיה. או יותר נכון, הטלוויזיה הייתה דלוקה ברקע, ואנחנו רק בהינו בה. בלי ממש להבין מה אנחנו רואים. אחרי שעברו כמה ימים אמרתי לו: דוד דיכאון, אולי אני אכנס להתקלח. אני חושבת שאני מסריחה. עזבי אותך, אמר לי דוד דיכאון. ממילא אף אחד לא בא לבקר אותך חוץ ממני. אז מה אכפת לך בכלל.
כשהלכתי לשירותים, התבוננתי במראה. זיהיתי היטב את הפרצוף שלי. את העיניים הנפוחות מרוב בכי. את הכיעור של האף העקום. את הנמשים שתמיד צחקו עליי בגללם, ואמרו לי שציפור חירבנה לי על הפנים.
לא חזרתי לסלון. הלכתי לחדר השינה. נכנסתי למיטה והתכסיתי כולי בשמיכה. כאב לי כל הגוף. העצב היה כל כך חזק שבקושי יכולתי לנשום. נשבעתי שאני לא יוצאת מהמיטה עד שדוד דיכאון לוקח את עצמו ועף מהבית שלי.
אבל דוד דיכאון הוא לא כמו דודה מאניה. כשהוא בא, הוא תמיד נשאר להמון זמן. אבל לא אכפת לי. שיישאר כמה שהוא רוצה. אני מהמיטה הזאת לא יוצאת!
הכותבת היא בת 42, רווקה ומתמודדת נפש
לפנייה לכתב/ת 
