אסיר 128.439, מת ב-2.12.1942
"יש לנו 30 מחלות לבחירה. במכונת הכתיבה שלי האנשים מתים מהתקפי לב, מפלגמון, מטיפוס. איש לא מת באושוויץ כי מישהו רצח אותו, איש לא מומת בגז". היינר רוסק האוסטרי, שנשלח לאושוויץ כמתנגד משטר ושרד, מעיד בבית משפט גרמני 20 שנה אחר כך. פרק מהספר "שם כבר לא תפחדי"
הם ישבו בקפה שטרן בימים ה-53, ה-54 וה-55 של המשפט. הוא סיפר לה, כמספר דבר חסר חשיבות, שהתגרש לפני חמש שנים ויש לו בת אחת בווינה, קאיה שמה. הקשר נותק, וחוץ מזה, הוא לא לגמרי פנוי אבל גם לא ממש מחויב. והיא? לנה אמרה בקיצור: בדירה שלי אני גרה לבד, אין לי ילדים, יש לי קשר עם איש ששמו טום.
ביום ה-56 לדיונים שוטט היינר במשך שעה שלמה ברחובות העיר, ידו נתונה בידה של לנה, והוא לא היה בטוח אם היד רוצה פשוט לגונן עליו או גם אצלה, כמו אצלו, פועם הלב בכוח. ביטחונו גבר, הוא שילח מבטים זהירים באנשים ולא חשב לעצמו שכבר ראה אותם פעם. בהופעה השנייה שלו בבית המשפט ישבה לנה באולם, שמעה את השאלות של השופט ואת קולו הצלול של היינר.
הידיעה שהיא כאן העניקה לו כוח ואף על פי כן הרגיש כמהלך על חבל מעל תהום פעורה. אסור שייפול, לא עוד פעם. עליו לזכור בלי לראות את התמונות המתלוות לזיכרונות. הוכחות על פי ההיגיון של החוק, רק בכך מדובר. רצח, גם של אלפים, חייב שיהיו לו מקום, זמן ותאריך. איפה ראה את קלר? בבלוק 20? איך זה שראה אותו שם? הרי הוא עצמו עבד בבלוק 21. איך הגיע מבלוק 21 לבלוק 20? דרך איזו כניסה נכנס? מן הצד הארוך או מן הצד הצר של הבלוק? מן הצד של הגמלון? באיזה חדר ביצע קלר את ההמתות? מצד שמאל או מצד ימין של הפרוזדור? קלר היה לבד או שהיו איתו בחדר אסירים? מה לבש קלר כשהמית, סינר או חלוק? הבגד היה סגול, אדום, לבן או צהוב? הוא החזיק את המזרק בידו כשהעד ראה אותו? ביד ימין או ביד שמאל? העד ראה את ההרוגים? כמה היו? עשרים בקירוב או מאה ואיפה הם שכבו? הייתה דלת בין הפרוזדור והחדר - או רק שמיכת צמר? כמה פעמים המיתו שם אנשים? פעם בשבוע או כל יום?
הוא רצה להיות עד אמין, לשם כך נשאר בחיים. אסור לו להניח להם לבלבל אותו. אסור לו לחשוב על הגברים שיושבים מאחוריו ועוקבים אחרי כל מילה שלו. אסור לו לתאר לעצמו את עיניהם, את פיותיהם המחייכים. המאמץ היה על־אנושי. קאדוּק עשה צחוק מהמקום. בכניסה לאולם המשפט הוא טפח בכוח על תפר מכנסיו וזרק את ראשו לאחור. הוא לעג למשפט, לעדים וגם לגברים שישבו לצדו על ספסל הנאשמים ולא הצליחו להיזכר בדבר. קלר צחק, הוא דיבר באותה שפה שבה דיבר אז. לסלקציה קרא "ביקור" ולהמתה בחומר החיטוי פנול קרא "לחסן". הוא אמר מה שהוא חשב: השיטה הייתה חסכונית, נטולת ריח, פשוטה ומהימנה לגמרי. השופטים קשי־תפיסה בעיניו. מה ההתרגשות? הרי מוות מהיר הוא דבר אנושי! האדם מת עוד לפני שגמר להזריק, הצהיר. רצח? אדוני השופט, איזה מין חולים היו אלה שקיבלו זריקות?! אם להגיד את זה בגרמנית: הם כבר לא היו חולים, הם היו חצי מתים.
בפעם הזאת עמד היינר עמד במסירת העדות, הוא כמעט לא גמגם, לא הניח שיוציאו אותו משלוותו, לא התמוטט. הוא היה גאה בעצמו, אבל רק כשהעלה על הכתב את מה שבאמת רצה לומר הצליח לחיות בשלום עם ההופעה שלו. את הטקסט יכול היה להרצות בכל עת שהתבקש - עוד שנים רבות לאחר מכן - כמו בלדה.
כבוד בית המשפט!
בלוק 21 היה המבנה של האסירים החולים שבו עבדתי ככתבן, הבלוק שלי. שם למדתי בן לילה כמעט - אחרת לא הייתי עומד כאן לפניכם - להדפיס במכונת כתיבה. תא ההדפסה נמצא בקומת הקרקע של בלוק 21, ממש ליד הכניסה, מצד שמאל. שישה עשר גברים מדפיסים בלי הפסקה, יום ולילה. זו עבודה בקבלנות. אנחנו מדפיסים תעודות פטירה. המשמרת הראשונה מתחילה בשש בבוקר ומסתיימת בשש בערב. השנייה מתחילה בשש בערב ומסתיימת בשש בבוקר. את תעודות הפטירה, זאת עליכם לדעת, מוציאים רק לאנשים שקיבלו מספר, לאנשים שהתקבלו למחנה. רק מעטים מכל טרנספורט. לאלה שנרצחו מיד בבואם לא צריך להכין תעודה. את הרשימה עם השמות והמספרים של המתים מביא לנו איש אס־אס כמה פעמים ביום.
אנחנו לא יודעים ממה מתו האנשים האלה. יש לנו שלושים מחלות לבחירה, אנחנו מגוונים. במכונת הכתיבה שלי האנשים מתים מהתקפי לב, מפלֶגמוֹן, מדלקת ריאות, טיפוס הבהרות, טיפוס רגיל, תסחיף, שפעת, קריסה של מחזור הדם, שבץ מוחי, שחמת הכבד, שָנית, דיפטריה, שעלת, אי ספיקת כליות. איש לא מת באושוויץ כי מישהו רצח אותו, היכה אותו למוות או ירה בו למוות. איש לא מת מרעב, מצמא, איש לא נתלה, איש לא מומת בגז. אנחנו מדפיסים עשרים וארבע שעות ביממה תעודות פטירה, שמונה מאות עד אלף במשמרת, ונוסף על כך אנחנו מדפיסים דוחות של רופאים שנועדו לקרובי המתים - המולה אדירה של מקשים.
בנקודה זו עבר היינר לדיבור בקצב של מלמול מהיר של תפילת אבינו שבשמים. אפשר היה לראות אותו מדפיס: אסיר 128.439, אוטו שנוּר, נולד ב-24.9.1905, מקום מגורים אחרון הנובר, הובא למחנה ריכוז אושוויץ ב-19.10.1942. נקודה. ב-28.11.1942 הובא אסיר מספר 128.439, אוטו שנור, לביתן החולים לאסירים. נקודה. הבדיקה הקלינית והרנטגנולוגית העלתה שיש לו טיפוס הבהרות ונוסף על כך גם חולשת לב. הוא התמוטט ומת ב-2.12.1942 בשעה 19:35. נקודה. אם היה המת אזרח הרייך הגרמני, הגיע העתק לידי קרוביו. ממה באמת מת האסיר אוטו שנור, אינני יודע.
כבוד בית המשפט!
אתם יודעים מה זה פלֶגמוֹן? זו דלקת של רקמות הפוגעת בעיקר ברגליים ונגרמת מרעב ומלכלוך. הרגליים מתנפחות, הן הופכות לעמודים דוריים עבים וכפות הרגליים מתעגלות ונראות כמו פגזים של תותחים. העור מתבקע ונוצרים חורים המפרישים מוגלה ו... - בנקודה זו הוא סתם את אפו - הריח ריח מתקתק של רקב. אתם לא יכולים לתאר לכם את הסירחון! לפעמים הוא עולה באפי בחלום ואז נעשה לי רע, אני מתעורר ומקיא. חוץ מזה, עליי לומר שהעבודה הייתה ממש נעימה. אלא שלפעמים היא גרמה לשברון לב. אתה מגלה מספר של מישהו שעוד באותו בוקר ראית ואז מגיע אחר צהריים והוא מת. מה קרה לו? ירו בו? הרגו אותו? אם אתה צריך להמציא את סיבת המוות למישהו שאתה מכיר, לחבר שלך, זה לא עניין נעים.
כבוד בית המשפט!
ספרי המתים של האסירים בביתן החולים במחנה הראשי נשמרו. 130,000 מספרים מקיץ 42' עד קיץ 44'. אתם לא תאמינו למה יכול אדם להסתגל. אכלנו את הלחם שלנו ליד בני אדם רקובים למחצה. ניהלנו שיחות. לפעמים התלוצצנו וצחקנו.
ועכשיו לקלר. הרושם שלי הוא שראיתי אותו מדי יום ביומו. כשקלר עשה סלקציה, האסירים בביתן החולים נאלצו לצאת לפרוזדור עירומים, כל אחד עם כרטיס המרפאה שלו ביד. הכרטיסים הונחו על שולחן לפני קלר. הוא עישן מקטרת והצביע בפייה שלה על החולים: לצעוד קדימה! אתה ואתה ואתה ואתה. קלר לוקח לידו את הכרטיס הראשון. יש לו זמן. הוא מביט בכרטיסים. הרישומים מגלים לו כמה זמן כבר נמצא האיש העירום העומד לפניו בביתן החולים. הוא שואף מן המקטרת. כבר ארבעה עשר ימים! הוא שם את הכרטיס בצד, לוקח את הבא, מטלטל את ראשו. רק יומיים בביתן החולים וכבר מוזלמן! הוא מניח את הכרטיס בצד.
איש לא שרד יותר מארבעה עשר ימים בביתן החולים. בכל הסלקציות האלה ישב אחד מאיתנו, הכתבנים, בפרוזדור. קלר הכריז את המספרים, אנחנו רשמנו אותם. היו אלה המספרים של האנשים שהוא קבע שיומתו. אנשים עוד לא מתו ואנחנו כבר הדפסנו את תעודות הפטירה שלהם במכונות הכתיבה. מת מהתקף לב, מת מפלֶגמוֹן, מדלקת ריאות, מאי ספיקת כליות, מטיפוס הבהרות, מטיפוס, משפעת, מקריסה של מחזור הדם... כל אלה שאת כרטיסיהם הוצאנו נלקחו והובאו אליו לבלוק 20.
כבוד בית המשפט, בבלוק 20 הזריק קלר את הפנול, החומר שנבחר לשם כך, אל הלב. הוא הרג אותם ב"חדר הטיפולים", זה היה החדר מאחורי הווילון. שם עמד שולחן קטן ועליו המזרק והפנול. לידו עמד כיסא שעליו התבקש הקורבן לשבת. רובם היו חלשים פיזית ותשושים נפשית עד כדי כך שהניחו להמיתם בשקט, בלי התנגדות. אבל פעם אחת הייתי נוכח כשאיש אחד צעק בקול, התחנן על נפשו וגונן בשתי ידיו על לבו. אז פקד קלר על עוזריו, אסירים כמונו, לכופף את זרועותיו של האיש כך שהימנית תהיה על גבו והשמאלית צמודה לפיו. אחר כך שרר שקט. הלב היה פנוי. פעם אחת הייתי צריך להביא תעודה לבלוק 20. הווילון לפני "חדר הטיפולים" היה סגור חלקית. ראיתי את קלר אוחז במזרק. הוא הביט בעיניי, מעוצבן, כאילו הפרעתי לו בארוחת הבוקר. הוא הרים את המזרק ונבח עליי. עוף מפה - או אולי גם אתה רוצה זריקה? מקלר פחדנו באופן מיוחד כי הוא לא כעס עלינו. הוא המית ביד קלה ובלי שנאה.
כבוד בית המשפט!
הפושעים לא היו חולי נפש, הם לא היו משוגעים יותר מכם או ממני. בלי מגרש המשחקים הרצחני הזה בפולין, אם מותר לי לקרוא לזה כך, קלר היה נשאר נגר וקאדוּק היה מטפל באנשים חולים. או שהיה כבאי. דירלְוַואנגֶר היה משפטן, יופ גנגסטר מטופש, ופאליץ', לולא נפל במלחמה, היה נעשה מפקד משטרה או שָׂר ובּוֹגֶר היה ראש מחלקה בקופת החולים המקומית. או מורה בחטיבת הביניים עם דחף נסתר להעניש ילדים. הוא לא היה בונה את הנדנדה של בוגר. הפושעים, כבוד בית המשפט, היו צעירים ושאפתנים. הם רצו לעשות את המוטל עליהם כהלכה, יהא הדבר אשר יהא. הם התנהלו כמו שכירים, הם היו צמאים לשבחים ולקריירה. המסוכן ביותר אינו הסדיסט. המסוכן ביותר הוא האדם הרגיל. כבוד בית המשפט, אם ניפגש יום אחד במקום כזה, אני אהיה בטור של האסירים. אתם אינכם יודעים איפה תהיו, כלומר, לי יש יתרון עליכם.
בנקודה זו עשה היינר הפסקה ארוכה כדי להיפטר מן המשפטים שהיו עלולים לשבש עליו את דעתו. הוא דיבר לאט מאוד, עשה הפסקות ארוכות.
סוף הבלדה. כבוד בית המשפט. אתם שומעים את הסיפורים שלנו. אתם רושמים אותם בפרוטוקולים. הם זוכים להבנה שלכם. לאינטליגנציה שלכם. אולי לדמיון שלכם. אף על פי כן לא התקרבתם אלינו ולו מילימטר אחד מאז תחילת המשפט. שום רכבת לא מחברת בין התמונות שאתם מציירים לכם לבין מה שעבר עלינו.
הספר "שם כבר לא תפחדי" יצא לאור בהוצאת "כתר ספרים"
לפנייה לכתב/ת 
