חמשת הזרים הטובים במכבי בשנות ה-2000
הארכת החוזה של דווין סמית' במכבי ת"א העלתה שוב לסדר היום את השאלה: כמה הוא באמת גדול? כדי לענות עליה ערכנו את מצעד 5 הזרים הטובים ביותר ששיחקו ביד אליהו במילניום הנוכחי. מי במקום הראשון? אילו שחקנים ענקים נדחקו החוצה? ובאיזה מקום דורג סמית' עצמו? התשובות בפנים
- מכבי ת"א המריאה לברלין
- לשמעון מזרחי יש מה להגיד על ההצלחה של בלאט
- דווין סמית' האריך את החוזה
- דווין סמית' מרוצה מהחוזה החדש
ובדיוק אז הוא המריא שוב. אף אחד לא חשב שסמית' באמת יכול לשחק כמו אלוף יורוליג לאורך עונת כדורסל שלמה. אחרי הכל, לא קל עבור שחקן חבול בן 32 לייצר תמריצים מחודשים כדי להציג את אותה רמה שהביאה אותו לפיק. אבל זה בדיוק מה שעושה שחקן שלם כל-כך כמוהו: ממציא את עצמו מחדש. האופי הנינוח והחיוך המרגיע הם רק בונוס.
הארכת החוזה של אחד השחקנים היציבים באירופה היא תקדימית מכל הבחינות. ראשית, כי מכבי תל אביב לא טרחה להחתים בעונות האחרונות אף שחקן במהלך עונה, בטח לא לקראת השלבים הקריטיים שלה. היא פתחה את הארנק כמו שלא פתחה אותו כבר יותר מ-7 שנים ושילמה לשחקן את הסכום שנשבעה לעצמה לא לשלם יותר מאז שנכוותה עם קרלוס ארויו, מעל מיליון דולר לעונה. ללא סעיפי יציאה, ללא אפשרות להתחרט. בלב שלם, עד הסוף, נגד כל ההרגלים הישנים, נגד המדיניות המוקפדת.
אבל גם מבחינתו של הפורוורד מדובר בחתיכת החלטה. זו הפעם השנייה בשלוש שנים שבה הוא מוותר במודע על סכום כספי לא זניח כדי להמשיך לשחק תחת קבוצה שמאפשרת לו להמשיך אצלה את ציר הגדילה שלו. ההתפתחות של סמית' בתוך המכונה הצהובה היא שיעור לכל כדורסלן זר שמגיע לארץ ורוצה להטביע חותם. משחקן זר בעל תרומה יפה הוא הפך לבורג משמעותי ובלתי ניתן להחלפה כמעט, ומכזה לאגדה בהתהוות. מעל הכל, הוא גם הפך לדמות שמוכיחה שגם אם אתה לא יודע את התקווה, חיבור לסמל וקשר לקבוצה לא חייבות להיות מילים גסות.
המהלך המיוחד הזה מעורר בצורה כמעט אינסטנקטיבית את שאלת מיקומו של סמית' בתוך דירוג הזרים הטובים ביותר שלבשו צהוב בעידן המודרני (מאז שנות ה-2000). אחרי שבדקנו מדדים כמו רזומה, תרומה של כל אחד להישגי הקבוצה בשנים בהן שיחק וכמה ריגוש גרם לסובבים אותם, ניסינו גם לתת תשובה. אתם, כמובן, מוזמנים להתווכח בטוקבקים.
במקום השביעי: נייט האפמן (1999-2002: שלושה גביעי מדינה, שלוש אליפויות, גביע סופרוליג)
במקום השישי: אריאל מקדונלד (1999-2002: שלושה גביעי מדינה, שלוש אליפויות, גביע סופרוליג)
במקום החמישי: טייריס רייס
כמה עונות: אחת (2013-2014).
את הכסף סופרים במדרגות: גביע מדינה, אליפות וגביע יורוליג.
מה עשה באמת: הפך לסיפור הסינדרלה הכי מעורר השראה של זר כלשהו במכבי בעשור האחרון. רייס הגיע בקיץ 2013 על תקן אחת ההחתמות האפורות שהמועדון ידע מאז תחילת המילניום, בהתחשב בעובדה שמדובר ברכז שקיבל את המפתחות למכונית השמורה של הפדרמנים. הסיטואציה לא הייתה בעדו: האוהדים כבר הריחו את שאראס, אבל קיבלו לפני תחילת העונה גארד שהצליח בעיקר בבאיירן מינכן והגיע לכאן בקול ענות חלשה.
ההתחלה הייתה בהתאם - צולעת עד גרועה. דייויד בלאט לא ממש סמך עליו ורייס גם לא ממש גרם לו להרגיש שהוא יכול. ואז, בחודש פברואר, הוא התניע. שלושה חודשים בגן עדן הפכו אותו למנוע של קבוצה שהגיעה לשיא ברגע הנכון, ועם שלושה ניסים ספורטיביים תוך קצת יותר משלושה שבועות השתלטה על סרוויס בלתי ייאמן וראשון אחרי תשע שנות בצורת. רייס חתום עליו בצורה כמעט בלעדית עם תצוגות-על בפיינל פור, 26 נקודות בגמר וסל ניצחון על המטר האחרון של הגרנד-פינאלה. רגע לפני שהיא הופכת להחמצה.
בכך עקף רייס את מקדונלד (שזכה בגביע סופרוליג אחד בעונת הפיצול מהיורוליג) על קו הסיום בעיקר בגלל שהצליח לקטוף גביע כבר בניסיון הראשון שלו, ועשה זאת תוך עונה אחת. הסיומת המדהימה שלו מפצה על כך שלקודמו בתפקיד יש יותר אליפויות (שלוש לעומת אחת) ויותר פיינל-פורים, בעיקר לאור העובדה שאין באמת לדעת מה היה עושה רייס אם רק היה נשאר בתל אביב למשך יותר מעונה בודדת. ועדיין, התחרות ביניהם על המקום החמישי צמודה מאוד, ובכל מקרה מדובר בשניים מהרכזים הגדולים של מכבי בכל הזמנים.
החיים שאחרי: הסוף החלומי של רייס בצהוב הפך גם להתחלה חדשה ונוצצת עבורו בחימקי מוסקבה. תמורת חוזה אסטרונומי במונחי אירופה בכלל ויורוקאפ בפרט, בשווי 2.5 מיליון דולר בעונה, נטש רייס את הספינה, שבר לאוהדיו הטריים את הלב וגם גרם להם להתעצבן מאוד על ההנהלה שהחמיצה הזדמנות להשאיר אותו במחיר מוזל בדקה ה-93. בכך נחתם אחד הפרקים הקצרים והיותר מרשימים שרשם זר במכבי.
במקום הרביעי: דווין סמית'
כמה עונות: 2012-?
את הכסף סופרים במדרגות: ארבעה גביעי מדינה, שתי אליפויות, אליפות הליגה האדריאטית וגביע יורוליג.
מה עשה באמת: מיתג את המועדון בעידן שאחרי פארקר-שאראס, השתלט על פוזיציית המנהיג השקט ושיכלל את עצמו מחדש בכל עונה. התרגום בגוף הסרט: סמית' קלע 1,061 נקודות יורוליג בארבע שנים שהוא לובש צהוב (מקום 18 ברשימת הקלעים של מכבי בכל הזמנים), הפך למכביסט היחיד בכל הזמנים שנבחר פעמיים לשחקן החודש ובנה את עצמו כקונצנזוס אמיתי בזכות יכולת מופלאה ושקט נפשי שלא קונים במכולת גם תמורת הרבה מאוד כסף.
על עונת הסולו האחרונה שלו עוד ידובר רבות. עד כה הוא קולע במהלכה 15.7 נקודות בממוצע למשחק, לוקח 6.2 ריבאונדים, ומוביל את הקבוצה גם בקטגוריות כמו מדד ודקות. את קלישאת ה'נחנק במאני טיים' הידועה לשמצה הוא ניפץ עם 15 נקודות ו-7 כדורים חוזרים בגמר החלומי של 2014 מול ריאל מדריד, ואת מקומו בחמישייה הזאת הרוויח עם חוזה שיהפוך אותו – אם אכן ימומש במלואו – לזר שיצבור את הקילומטראז' הארוך ביותר בקבוצה (עם שבע שנים פונטנציאליות).
החיים שאחרי: במכבי תל אביב.
במקום השלישי: ניקולה וויצ'יץ'
כמה עונות: 6 (2002-2008)
את הכסף סופרים במדרגות: חמש אליפויות, ארבעה גביעים ושני גביעי יורוליג
מה עשה באמת: הראה שאפשר לשלב בין כוח ואגרסיביות לאינטלקט ואינטליגנציית משחק ברמות הגבוהות ביותר. היה שותף לעידן שהביא למכבי תל אביב שני גביעי אירופה רצופים, ועשה את זה עם כל הלב, בלי טיפה של אגוצנטריות, עם עברית מקרטעת שגורמת לך לרצות לחבק אותו ועם ראיית משחק שלא מנסים ללמד אפילו בבתי הספר לכדורסל הפזורים ברחבי אירופה (גם לא בקרואטיה). בלעדיו, שאראס ופארקר היו עושים את מה שעשו עם הרבה יותר מאמץ והרבה פחות סטייל.
החיים שאחרי: אחרי שלא הצליח להגיע עם מכבי להסכמה כספית על המשך הישארותו, הפליג "ניקולה עלה עלה" לחוזה מיליונים בפיראוס. אחרי שנתיים התברר: זאת הייתה שירת הברבור של אחד הסנטרים המרשימים ששיחקו ביבשת. איזה מזל ש-11 שנה אחרי שנחת בתל-אביב בפעם הראשונה, הוא סידר לעצמו סגירת מעגל וחזר אליה שוב כמנהל מקצועי.
במקום השני: שרונאס יאסיקבצ'יוס
כמה עונות: 2 (2004-2005)
את הכסף סופרים במדרגות: שני גביעי מדינה, שתי אליפויות, שני גביעי יורוליג.
מה עשה באמת: היה הרכז המשמעותי והזכור ביותר ששיחק במכבי תל אביב בעשרים השנים האחרונות. זאת לא רק העין העקומה או היד משלוש שהתחדדה בדיוק ברגעים הנכונים – אלא התחושה שהוא לא משחק כדורסל, אלא רוקד ריקוד. היה בו הכל מהכל: שילוב בין פרצופים מצחיקים, אנרגיות שלא מהעולם הזה, מנהיגות מזנים לא ברורים וכדורסל מתפרץ שנתן נוק-אאוט ליריבים שלו. כשהיה מדובר בגביע או צלחת על השולחן, שאראס לא היה צריך גירויים חיצוניים כדי לחטוף אותם. בלי להשאיר שאריות כמובן. ותמיד עם קריצה.
החיים שאחרי: אחרי ניסיון כושל להכיר לקהל האמריקאי את המותג "שאראס" (באינדיאנה וגולדן סטייט), עבר הליטאי לזירה שבה הוא הרגיש בנוח: אירופה. הוא גם עשה את זה לפי הנוהל הקבוע – במהלך הקיץ דאג ששמו יקושר עם קאמבק למכבי תל אביב, ובעונות הכדורסל שבתווך הקפיד לשחק במקום אחר. בין היתר ביקר בפנאתינייקוס, ריטאס וילנה, פנרבחצ'ה, ברצלונה וז'לגיריס, שבה השתקע בהמשך כעוזר מאמן. תודו שזה היה מתבקש. להיכל, בכל מקרה, הוא לא חזר.
במקום הראשון: אנתוני פארקר
כמה עונות: 5 (2000-2002, 2003-2006)
את הכסף סופרים במדרגות: חמישה
גביעים, חמש אליפויות ושלושה גביעי יורוליג.
מה עשה באמת: מה לא? קלע, מסר, לקח ריבאונדים, ליהטט, התעופף, הטביע, צלף ובקיצור – עשה הכל בצורה הכי וירטואוזית שנראתה אי פעם בארץ. השאיר אין-ספור לסתות שמוטות ובעיקר דאג שמכבי לא תפסיד כל עוד הוא באזור. "אייר פארקר" היה השפיץ של שתי שושלות ענק, וסחף את מכבי ל-5 פיינל-פורים בכל חמש העונות בהן שיחק. רק פעם אחת הוא פספס את הגמר. שלוש פעמים זה הסתיים עם גביע. המסקנה בלתי נמנעת וגם לא ממש משאירה מקום לספק: עם כל הכבוד לדווין סמית', הוא באמת הגדול מכולם.
החיים שאחרי: התאפיינו בעיקר בעוד קצת שנות AP, אבל ב-NBA. שש עונות בליגה הטובה בעולם התחלקו בין טורונטו ראפטורס לקליבלנד קאבלירס, בכולן הוא השאיר טעם של עוד עם ממוצעים נהדרים. 12.5 נקודות בממוצע למשחק בשתי עונות אצל הראפטורס היו התזכורת האמיתית האחרונה לשחקן שאנתוני פארקר היה, עד שהחליט לחתוך עניינים בגיל 37 ולתלות את הנעליים.
לפנייה לכתב/ת 
