אנחנו השקופים במדים
האם אנחנו באמת יכולים להאשים משתמטים שלא מוכנים לסבול תנאים הגובלים בעבדות? האם יש משמעות כספית לחיילים רק כשהם בארונות?
"שקופים". כך כינה במסע הבחירות האחרון יו"ר ש"ס אריה דרעי אוכלוסיות שהחברה הישראלית שכחה מקיומם. אבל במדינת ישראל יש שקופים באמת. שקופים, שלא מקבלים משכורת מינימום, ואסור להם אפילו למחות על כך. כן, אלו חיילי צה"ל שלנו.
בכל המלחמות אנחנו שולחים לחזיתות השונות ממתקים ומכתבים, אבל ביום יום, לא אכפת לנו מהם. קשה להסביר את האטימות של החברה הישראלית כלפי חייליה שאמורים להתקיים מ-500 עד אלף שקלים בלבד. בישראל המתייקרת קשה להיות שקוף. חשבתם שקשה לקנות דירה בישראל? קוטג'? מה דעתכם על להתקיים? רוב חיילי צה"ל חיים בצורה כזו או אחרת על חשבון ההורים שלהם. במקום ללכת לעבוד ולפתח את עצמם, הם צריכים לבצע משימות למען החברה, שבכנות לא סופרת אותם.
עוד בערוץ הדעות של ynet
כשר לפסח בעל כורחי / עאסי סמעאן
אוטובוס בשבת גם לליכודניק / ברק הרשקוביץ
במהלך הצו הראשון יישאל המלש"ב מה מצבו הכלכלי, כי אולי צה"ל יודע שאם לא יתמכו בו המלש"ב פשוט יקרוס. לפתע מתחוור לך שהמערכת מודעת לכך, ואף מעניקה פטורים חלקיים עד מלאים משירות צבאי עבור עניים. כך יצרנו במו ידינו צבא של עשירים בלבד. אך הדבר לא כך ברחבי העולם. מדינת ישראל משלמת פי 8 פחות מהמליציות של דאעש. לוחם דאעש מרוויח 2,000 דולר לערך, ואילו עמיתו הישראלי מרוויח כ-250 דולר. אין צורך להכביר מילים על הנעשה בצבאות מקצועיים של מדינות בשאר העולם.
החברה הישראלית מתגאה שהצבא שלה הוא המפותח במזרח התיכון, ועל מנת לשמר את היתרון הזה, היא מגדילה באופן קבוע את תקציב הביטחון. בעוד שכרם של קציני צה"ל והנגדים נותר גבוה, שכר חיילי החובה נשאר מתחת ל-30% משכר המינימום במדינת ישראל, למרות שחלק גדול מחיילי צה"ל מבצעים עבודה אינטנסיבית בהרבה מהמקובל בשוק.
מדינת ישראל חרתה על דגלה לגייס את רוב אזרחיה לשירות צבאי כזה או אחר. בין האידיאל לפועל יש כמובן מרחק עצום, אך האם אנחנו באמת יכולים להאשים משתמטים שלא מוכנים לסבול תנאים הגובלים בעבדות? האם אם עברייה יכולה להסתכל בעיני בנה ולהצדיק את ייסוריו למען חברה שפשוט מתקמצנת עליו? האם יש משמעות כספית לחיילי צה"ל רק כשהם בארונות?
ראשי הצבא יטענו כי אין מספיק כסף על מנת לכלכל את חיילי צה"ל, וכי אם נעלה את משכורת החיילים הצבא יקרוס. נשמע תמוה לנוכח הבזבוזים וחגיגות השכר במערכת הצבאית. המערכת הצבאית נאלצת גם להתמודד עם עתירות רבות למערכת המשפטית, שבמסגרתן הגדירה את משכורת החובה "דמי כיס", ואף טענה כי חייל צה"ל לא אמור לקבל משכורת. כן, חיילי צה"ל אמורים להתקיים מעצמם. הדבר הגיע לממדי מבוכה כה גדולים, עד ששופטי בג"ץ החלו לאותת כי אם הדבר לא ישתנה בקרוב, לא יהיה מנוס מהתערבות משפטית.
אחרי כל הדיונים האלו, בסופו של דבר נשארים בני אדם. אני כחייל קרבי, התגייסתי מתוך שליחות. לא מתוך רדיפת בצע חלילה ולא בשביל להתעשר. אלחם ואף אקריב את חיי למען חירות ישראל, אבל עצוב לי שזכויות בסיסיות לא ניתנות לי ולחבריי. עצוב לי שחבר שלי נכלא באמצע הטירונות כי הוא ערק כדי לשלם חשבונות להוריו. עצוב לי ש"העם עם צה"ל" אבל לא איתי. שלא תבינו אותי לא נכון, זו זכות לשרת בצה"ל. אני לא מתחרט שהתגייסתי, אפילו לא לשנייה אחת. פשוט לפעמים, בתמונה הגדולה של אלופים ובירוקרטיה, במספרים הגדולים והקטנים, אני מרגיש שהמערכת שכחה אותי. מאלצת אותי להתחנן בפני מש"קית ת"ש. בסופו של דבר, אני לבד.
אז איך אסכם את זה? מדינת ישראל ש"התברכה" באויבים רבים חייבת לשנות את המצב הנוכחי גם במחיר קורבן גדול. זו כבר לא סוגיה פוליטית או חברתית. מדובר בסוגיה מוסרית. קל לנו לצעוק שישראלי אחד גרם לאלפי חיילים לסגור את פסח בבסיס, אבל איכשהו קשה לנו לצעוק כשאנחנו מפקירים את מי שמחרף את נפשו למען המדינה.
הכותב לוחם ביחידה קרבית
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
