טעות בזיהוי. בעקבות עדויות סג'עייה
על אף העדויות הכואבות והממצאים המטרידים מהקרב בסג'עייה, את השאלות הקשות צריך להפנות למקומם הראוי. לא מפקדי גולני אשמים במחדל - אלא אלו ששלחו אותם למעוז חמאס המבוצר בלי מודיעין עדכני, ריכוך מספק באש או נגמ"שים ממוגנים
זעקותיהם של המשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהם בלחימה בסג'עייה מפלחות את הלב. תחושתם כי שבעת הבנים נפלו בקרב הקשה שהיה צריך להתנהל אחרת נשמעת מוצדקת מאין כמותה. אבל כאן צריך גם לעצור את העליהום על מפקדי חטיבת גולני - מהמוכשרים, הערכים והאמיצים בצה"ל - ולכוון את הביקורת דווקא לעבר מקומה הראוי: בסיס הקריה בתל אביב.
את חילופי ההאשמות למחדל בסג'עייה - שחלקם נחשפו ב"ידיעות אחרונות" השבוע - לא צריך לחפש אצל מפקד המחלקה שנפצע, סגן-מפקד הפלוגה שבא לחלצו, מפקד הפלוגה ומפקד גדוד 13 או אפילו המח"ט, אל"מ רסאן עליאן. מי שנושאים באחריות יושבים במטכ"ל ובמשרד הביטחון: הם שלחו את לוחמי גולני לקרב בלי מודיעין עדכני, בלי ריכוך אש מספק - ובלי מספיק נגמ"שים ממוגנים.
בצר להם, הקצינים הזוטרים שסיכנו את חייהם מוצאים עצמם כעת מטילים בוץ האחד על האחר ערב יום הזיכרון כשברקע נשמעת הביקורת של המשפחות השכולות. ואילו האחראים למחדל שומרים על דממה. אך הם אלו שצריכים כעת לספק תשובות למספר שאלות קשות. הרי כבר ערב המבצע הקרקעי, היה ברור כי מדובר במשימה קשה ומסוכנת: סג'עייה נחשבה למעוז מבוצר של חמאס.
תחילה צריך לבדוק את פעולת הריכוך ואת המודיעין שעליו התבססה: גולני נכנסו לשכונה באיחור כדי לאפשר הפצצה מאסיבית מארטילריה ומהאוויר. התוצאות בשטח מעידות כי הפעלת האש לא הספיקה - וכי היה צורך בלפחות עוד יממה של אש כדי לטהר את השטח. אך החלטות מסוג אלו אינם במגרש של גולני והתקבלו בדרגים גבוהים יותר.
תמונת המצב המודיעינית שסופקה לכוחות מעלה תהיות נוספות: איך זה שלא העריכו נכון את עוצמת ההתנגדות של חמאס? ואם אכן עשו זאת - כפי שחלק מאנשי המודיעין טוענים - האם התריעו על כך לפיקוד הדרום? והאם הבהיר ראש אמ"ן לשעבר, האלוף אביב כוכבי, את תמונת המצב המסוכנת בשיחה שקיים עם מפקד האוגדה, תא"ל איציק תורג'מן, ערב הקרב? ולבסוף, האם למרות זאת החליט תורג'מן לפעול - או שהלחץ מהמטכ"ל דחף אותו לכך?
הסוגייה המקוממת ביותר נסובה סביב ההחלטה להכניס את הכוח לסג'עייה בלי נמ"רים (נגמ"שים ממוגנים). המג"ד, סא"ל ארז אלקבץ, קצין אמיץ ועתיר ניסיון מבצעי, עומד כיום במערכה נוספת מול חלק מהמשפחות השכולות. בשל האיום הקטלני מאש פצמ"רים שהמטיר חמאס ללא הרף, החליט אלקבץ, בהתייעצות עם עליאן, שלא ניתן להיכנס לסג'עייה ברגל. היות שלא היו מספיק נמרים, הם קיבלו החלטה סבירה לכל הדעות להכניס את הכוח לנגמ"שי הזלדה המיושנים שעמדו לרשותם.
"חשבתי שמהפצמ"רים ייהרגו לי יותר חיילים מטיל בנגמ"ש", הודה עליאן אחרי הקרב שבו גם נפצע. הוא מעולם לא העלה את השאלה הגורלית הזאת בפני מפקדיו, אך עכשיו העת לעשות זאת: מדוע צה"ל לא הצטייד במספיק נמ"רים? ואיך זה ייתכן שמול אלפי נגמ"שי זלדה שעדיין נמצאים בשירות, לצבא יש מאות נמ"רים בלבד?
להפיל את התיק על גולני, כפי שלא מעט אנשים מבקשים לעשות, זה עיוות המציאות שגובל בחוסר צדק משווע. האם המח"ט אשם שצה"ל הצטייד במספר זעום של נמ"רים? אחרי "צוק איתן" הוחלט להגדיל את הכמות, אבל קצב ההצטיידות איטי וספק אם התהליך יושלם עד לסיבוב הבא מול חיזבאללה וחמאס.
בינתיים, בגולני ממשיכים לשלם את המחיר, גם באופן אישי: עליאן מתאושש לא רק מהפציעה בסג'עייה אלא מאירוע לב שעבר במהלך תרגיל בחברון לפני חודש שהצריך שני צינתורים מצילי חיים. זה היה אירוע חריג שטילטל את הצבא: קצין בריא, בכושר וצעיר יחסית (הוא חגג לאחרונה 43). מי שמחפש הסברים למקרה עשוי אולי למצוא אותם, שוב, בסג'עייה: גופו של עליאן החלים אמנם מהפציעות שם, אך הלב שלו נשבר.
לפנייה לכתב/ת 
