פקידים ותלמידים עצובים

מערכת החינוך של היום עצובה. המורים עצובים. רבים מהם לא שאלו את עצמם שאלות כבר שנים. אומרים להם שהם פה להעביר חומר, לספק ידע. אם לא משכורת מכובדת אז ירוויחו קצת כבוד.

לתלמידים תהיה תעודת בגרות לתפארת, מלאה בלמידה משמעותית ומילים גדולות כמו מצוינות והישגים אבל הם לא ישכחו שהיו להם פה הרבה רגעים של לבד. שהם היו פה יותר מדי עצובים. הם רצו להצליח אבל מדדו אותם בטבלאות. הם ילמדו להוריד את הראש ויחפשו את 20 ביוני ביומן ושם יציירו עשרות לבבות, של חופש. החופש להיות בלתי מדיד.

עוד בערוץ הדעות של ynet

להחזיר את המימונה למקור / נועה סתת

המורים לא אשמים בכך. שולפים מתוך שגרה ביטויים ומילים כמו "בחיים צריך לדעת לעמוד במשימות", "ילדים לא יודעים מה טוב להם", "הבגרות תעזור להם בחיים", "ידע זה כוח". בכל אלו יש אמת. מסוימת. אבל מה שלומו של המורה? מתי בפעם האחרונה זכרת שפעם היית ילד? מתי בפעם האחרונה הסתכלת לילד בעיניים ושאלת בכנות את עצמך את השאלות לפני ששאלת אותו? מתי לאחרונה רצית להשתנות?

בחינת בגרות. הציון הוא הכול. ארכיון (צילום: רועי עידן)

מתי הערכים הפכו להיות מילים שמגינות על המערכת מפני שינוי? מערכת החינוך כפי שהיא כיום מלמדת את כולם לשקר. את המורים ואת התלמידים. השינוי נתפש כאיום ולא ככלי לחשוף אמת. מורה שרוצה לחשוף אמת הופך מהר מאוד מתוסכל, מושתק ונדחק. שואלים אותו בנימוס למה הוא לא עובר בית ספר אם יש לו טענות.

את הצדק תשאירו לאלוהים, אם תמצאו אותו. בינתיים, תלמיד יקר לי מאוד, תעמוד בשורה. לא של המחפשים והתוהים והטועים - אלא בשורה של אלו שיש להם הרבה תשובות, זו השורה הנכונה. כדאי לך לעמוד שם. כולכם צריכים להיות לפחות הרמב"ם או דה וינצ'י. לקבל מאה בכל מקצוע פשוט כי זה חשוב, או נכון. זה מימוש הפוטנציאל. זה הדבר היחיד שבאמת מצופה מכם. אה, כן ורצוי לשנן. והעיקר להמשיך ולעמוד בשורה הנכונה.

אבל האמת נמצאת בעיגולי הזיעה ובלב שמלא באהבה אצל המורים שעוד זוכרים מתי הם היו ילדים. אנחנו צריכים לבוא עם פנס ענק להאיר להם את הדרך. לא לסנוור אותם. המחקרים כבר הוכיחו מזמן שהישגים בבית ספר לא מנבאים הצלחה בחיים. שכל מה שתלמידים לומדים כיום בבית הספר אולי לא יהיה רלבנטי ביום שבו יצטרכו לבחור לעצמם קריירה. אז למה לכל הרוחות כל הלחץ?

מערכת החינוך עצובה כי המורה הפך מזמן לפקיד. זמנו לא נחשב. משימתו ארוכת הטווח נמדדת בהישגים של בגרות ואין לו דקה לנשום בכיתות של ארבעים תלמידים. יום יום. עשרות זוגות עיניים ואין לא זמן לפגוש אפילו זוג עיניים אחד, אפילו לא את שלו. הוא מת מפחד מעוד רפורמה שתיזרק לאוויר ותצטרך להיות מיושמת מיד למרות שהרפורמה החדשה אומרת בדיוק הפוך מקודמתה. הוא רוצה להיות מורה. לא פקיד.

כבודה או כבודו, שר/ת החינוך. לפני שאתה מתיישב על כיסא השר, מסדר את שולי החליפה, בוחר עוזרים, נפגש עם נציגי עמותות וראשי ארגוני מורים. קח לך שבועיים ותגיע בהפתעה בכל בוקר לבית ספר אחר. אל תבקש לעשות סיור. כנס ושהה בבית הספר יום לימודים מלא. שש או שבע שעות. היצמד למורה. לא חשוב איזה. תראה איך הוא חי. תראה כמה מעט זמן יש לו ואיך הוא מחשב את הדקות שלו, מבטל באחת את הגיחה לשירותים כדי לנשום אוויר או להחליף מילה עם קולגה. בהפסקות שב עם תלמידים. הבט להם בעיניים ותיזכר מתי היית פעם ילד. כל החלטה שתקבל אחרי שבועיים כאלו תהיה נכונה יותר.

תיק החינוך הוא לא תיק של תקציב. הוא תיק של עתיד. של דיני נפשות. אם המורים יבואו בשמחה לעבודה וירגישו שהם מורים ולא פקידים, מורים שמרגישים שמכבדים את זמנם ואת המקצועיות שלהם, משלמים להם בהתאם, לא משגעים אותם בתוכניות משתנות כל רגע - אולי אז יוכלו באמת לתת תקווה ועתיד לתלמידים ולא רק תעודת בגרות. ואם תדע, תזכור את זה ותוקיר את עבודת המורים - תרוויח גם שינוי.

אוריאלה ענבר, מורה בתיכון עירוני ד' בתל אביב, מאמנת מומחית בטיפוח ובשכלול יכולות מחוננות

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il