פרדוקס המס: האיוולת שבמיסוי דמי השכירות

לאחרונה נתבשרנו כי בדעת משרד האוצר לבטל את הסדרי החקיקה הנהוגים כיום לגבי מיסוי מופחת של דמי שכירות, ולחייב במס מלא את ההכנסות מדמי השכירות. ברעיון עיוועים זה - שמיד נסביר מה פגום בו - החזיקו אלה הרואים עצמם כ"מגיני הצדק החברתי" ו"הלוחמים בעשירים ובטייקונים". אולי כדאי, ראשית חכמה, להסביר שני מושגי יסוד בכלכלה בטרם נעבור לעיסוק פרטני יותר בהצעה הזו.

טורים נוספים של יוסף פריצקי :

• טייקון? המדינה תשמח לתת לך עוד
• החשמל הוזל ב-10%: יכול להיות שזה רע?
• כמה עולה לנו כל בוחר? תלוי בשעת ההצבעה
  

כלל ראשון בכלכלה הוא שמס גורם לייקור המוצר או השירות. זהו דבר פשוט וברור. לצורך הדיון כאן לא נעסוק בהבדל שבין המסים העקיפים (כגון: מע"מ) למסים הישירים (כגון: מס הכנסה). לגבי שניהם חל הכלל שמס משמעו התייקרות.

שאלה שנייה, מסובכת קצת יותר, היא השאלה על מי תוטל ההתייקרות הזו, או במלים אחרות: מי "יספוג" את ההתייקרות - האם היצרן או נותן השירות או שמא הצרכן, מקבל המוצר או השירות? ובענייננו -מי יישא בעלות המס הנוסף שיוטל, אם יוטל, בגין שכירות הדירה למגורים? האם בעלי הדירות או שמא השוכרים?

מי יישא בעלות המס הנוסף שיוטל? האם בעלי הדירות או שמא השוכרים?(צילום: shutterstock)

מי שחלש יותר נושא בנטל

הכלל הוא שמי שחלש יותר בשוק הוא זה הנושא בעיקר הנטל. וכך: אם יש למוצר או לשירות מסויים הרבה יצרנים ומעט קונים, כלומר: יש תחרות עזה בין היצרנים (בשפת הכלכלנים: היצע קשיח יותר מן הביקוש)- ייאלץ היצרן או נותן השירות לספוג את עיקר הנטל.

מנגד, אם בהיצע מוגבל או בביקוש קשיח עסקינן, כלומר: אין מספיק דירות להשכרה בשוק אך הביקוש להן הולך וגובר, ברור שהלקוח, השוכר, הוא זה שיישא בעיקר הנטל הנוסף - אם לא במלואו. במלים אחרות: מס הכנסה שכזה יעלה את מחירי השכירות למגורים עוד יותר.

שוק הדיור להשכרה סובל (או נהנה, תלוי את מי שואלים) ממספר פגמים יסודיים. מצד הביקוש יש לזכור כי ראשית, עקב שיעורי הילודה הגבוהים בישראל וקליטת העלייה, גדלה אוכלוסיית מבקשי הדיור בקצב גבוה הרבה יותר ממדינות מפותחות אחרות בעולם.

גורם נוסף המגביר את הביקוש הוא העובדה שצעירים ישראלים רבים עוזבים את בית הוריהם בגיל מוקדם יחסית מן הגילאים המקובלים באירופה, ככל הנראה עקב העובדה שהם "עזבו את הקן" לשירות הצבאי או הלאומי בגיל מוקדם מאוד. בעוד שבמדינות רבות באירופה נוהגים ילדים לגור בבית המשפחה עד נישואיהם בדרך כלל, או עד גיל מבוגר יחסית, הרי שבישראל מבקש האדם שסיים את שירותו הצבאי וחזר מן הטיול בחו"ל להתגורר בנפרד ממשפחתו.

הוסיפו לכך עוד את העובדה שבמגזרים מסויימים נוהגים להינשא ולהקים בית בגיל מוקדם יחסית, והנה לפנינו שני גורמי ביקוש משמעותיים לשוק הדירות בכלל, ולהשכרה בפרט. מצד ההיצע – אין צורך להכביר מלים. ידוע היטב כי הבירוקרטיה הישראלית, בשילוב שליטת המדינה על הקרקע ותשומות הבנייה הביאו להיצע מוגבל מאוד של דירות בישראל.

"שוק הדירות זה שוק אחד"

לכל הפגמים שמניתי יש להוסיף את העובדה כי המדינה גם לא השכילה להעמיד לרשות משקיעים פוטנציאליים שוק מובטח להשקעה בעל תשואה סבירה. במרבית מדינות העולם נוהגים אנשים להשקיע, בין במישרין ובין באמצעות קרנות פנסיה וקרנות אחרות, בפרויקטים של תשתית המניבים תשואה נמוכה יחסית אך מובטחת לאורך זמן. המשק הישראלי לא השכיל לתת מנגנון כזה ולכן מרבית הכספים להשקעה זורמים גם כן אל שוק הנדל"ן - גורם נוסף המעלה את מחיר הדיור.

מכאן צריך להיות ברור לכל בר דעת שמיסוי מוצע כזה של דמי שכירות רק יגביר את מחנק הדיור ולא יקל עליו. אדם צריך קורת גג מעל ראשו ובלית ברירה הוא ימנע מעצמו מוצרים או שירותים חיונים אחרים כדי לאפשר לו ולמשפחתו מקום לגור בו.

כדאי גם לפקידי האוצר לעיין בחוות הדעת שקודמיהם הכינו (בשנת 1990) לצורך מתן הפטור על מיסוי הדירות להשכרה. אז עמדה המדינה בפני גל עלייה גדול מחבר העמים והיה ברור שצריך להקל על שוק הדיור כדי שלעולים יהיה איפה לגור.

אין טוב מלהביא, לסיום, את דברי שר המשפטים דאז, דן מרידור, בהציגו את החוק הזה ב-8 במאי 1990 למליאת הכנסת: "שוק הדירות הוא שוק אחד. כאשר אדם משכיר דירה, אם הוא משכיר אותה לזוג צעיר, מתפנה דירה אחרת לעולה. אם הוא משכיר אותה לסטודנט, מתפנה דירה לזוג צעיר. הרי זה שוק אחד. לכן אין סיבה אלא אחת: לתמרץ את כל השכרת הדירות, להגדיל את מלאי הדירות, את היצע הדירות, וכך לפתור את הבעיה". על אחת כמה וכמה, נכונים דברים אלה היום.

הכותב הוא שר האנרגיה והתשתיות לשעבר מטעם מפלגת שינוי