חומות חימר: פדרר מסתער מחדש על המשטח השנוא עליו
הפעם האחרונה שבה זכה השווייצרי ברולאן גארוס הייתה ב-2009. הגמר האחרון שלו בטורניר היה ב-2011. מאז הוא נקלע לבצורת חימר ארוכה ולא מצליח להגיע לשיא על המשטח שהוא מעולם לא סימפט. רגע לפני שעונת החימר נפתחת, ניסינו לבדוק מה הסיכוי שבגיל 33 פדרר יזכה שוב בתואר שתמיד קשה לו להשיג. אולי בפעם האחרונה
ואז, בסוף עוד מותחן מהסוג שהמגרש המרכזי בפריז יכול לנפק, פדרר הניף ידיים לשמיים, ונתן לעולם לשמוח יחד איתו. אחרי הכל, בגמר הכתובת כבר הייתה על הקיר - היריב שלו היה רובין סודרלינג. בשמינית הוא אומנם הימם את נדאל, אבל מה שעובד על הספרדי לא עובד על תכתיבים כמעט בלתי נמנעים, ואף להיט שבדי לא באמת היה יכול לקחת מפדרר את הגביע הזה.
אחרי שעה ו-55 דקות, זה קרה. פדרר סימן עוד 'וי', הוריד עוד דמעה, תווה עוד חוט ולקח הביתה גרנד סלאם מספר 14 שקבע באופן בלתי ניתן לערעור כמעט: הוא יותר גדול גם מפיט סמפראס.
"זה רגע מדהים בשבילי", אמר פדרר בסיום, "הופעל עליי המון לחץ לזכות. זה אולי לא היה המשחק הטוב ביותר שלי בקריירה, אבל כן החשוב ביותר". גם המפסיד הבין שההפסד שלו עזר לעשות היסטוריה שגדולה ממנו: "אם כבר להפסיד, אז לרוג'ר".
מאז אותו ערב חגיגי ב-7.6 לפני שש שנים, עת הוריד את הקוף העצום מהגב, רוג'ר פדרר לא שב לזכות עוד ברולאן גארוס. כאילו הזכייה בגביע הענק הייתה בגדר סימון 'וי' בפונט 100 בלוח המטרות שלו, ואחריו הוא הרשה לעצמו להרפות. פדרר בא, נגע, נסע ולא הצליח לשחזר את הרגע. זה לא באמת מפתיע בהתחשב בעובדה שהוא אף פעם לא חיבב את החימר. זה נכון שבעתיים כשנדאל בסביבה.
ונדאל היה בסביבה כל השנים האלה - ועוד איך בסביבה. השור הספרדי הטיל צל גדול על כל מי שחשב לפלוש לו לטריטוריה, ופדרר, על כל 17 תארי הגרנד-סלאם, נבהל. הוא אמנם השתדל לא לתת לו כבוד, אבל זה גם לא אומר שהוא למד איך לא להשתנק ממנו כשהוא יוצא מאזור הנוחות שלו, ואז נכנס, בצעדים מהוססים, לזה של יריבו המושבע.
עד כמה זה נכון אפשר להבין בקלות דרך הנתון הבא - בין 2004 ל-2007, תור הזהב של פדרר בסבב העולמי (מאזן 24:315, 11 גרנד-סלאמים מתוך 16 אפשריים), היה המאצ'-אפ שלו מול נדאל בשליטה של הספרדי. נדאל היה אז שחקן היחיד שניצח את פדרר יותר משחקים (8) משהפסיד לו (6).
בדרך לפריז עוצרים במונטה קרלו
עם נדאל, בלי נדאל, ביום רביעי, בטורניר מונטה קרלו, מתחיל הטניסאי הגדול בכל הזמנים עונה נוספת על המשטח שהוא לא סובל. אלא שהפעם, חידוש: פדרר, שמשתדל לצמצם מגע באופן מסורתי עם כל מגרש שצבוע באדום, החליט להגדיל את נפח הזמן שהוא אמור לבלות על החול. לפני פחות מחודשיים הוא בחר, במודע ובלי שום אקדח טורקי לרקה, להוסיף עוד טורניר לסקז'ואל החימר שלו ולטוס אחרי הביקור במונטה קרלו ליעד בו לא ביקר בעבר לצרכי טניס - איסטנבול.
לא מדובר בהחלטה מובנית מאליה, והיא לא התקבלה במקרה. הפנומן מבין את מה שרבים השכילו להפנים כבר כמה חודשים: אם לא נופתע שוב, זאת עלולה להיות העונה האחרונה של פדרר על האולימפוס. אולי לא כשחקן פעיל, אבל כן ככזה שנוגע בטופ, משחק בטופ וחי את הטופ מהמקום השני בעולם. אין לדעת מתי ייגמר לו הדלק במיכל שיוכל להביא אותו בפעם הראשונה מאז 2011 לגמר הרולאן גארוס, או לכל הפחות לעמדת זינוק טובה לשם.
בדיוק בגלל זה החודשיים הקרובים של פדרר הם מהמכריעים שלו בקריירה. הם אלה שיקבעו אם הוא יוסיף לארון תואר רולאן גארוס שני בסך הכל לסרוויס. רחוק שנות אור מהמספרים שלו בשלושת הגרנד-סלאמים האחרים, אבל בטח עדיף על האחד הבודד שזכה בו ב-2009. הם אלה שיכולים להגדיל את המקום של פדרר בספרי הימים, והם אלה שיקבעו האם רוג'ר פדרר יתלה את המחבט מפוזיציה של מלך המגרש.
מנסה להילחם בנאחס
ברמה המקצועית, ברור למה פדרר מרגיש חובה להעביר דרכון בטורקיה. הוא רוצה לחוש את החימר הרבה לפני המשחקים החשובים באמת. חודש ושישה ימים לפני הרולאן גארוס חשוב לו לתרגל את התנועות על המשטח החלקלק ולהטעין את בלוני האוויר שלו בחמצן טרי לקראת הנקודות הארוכות שמצפות לו. הוא יודע שזה הכרחי כדי לא לתקוע לעצמו מקל בגלגלים בשלבים המוקדמים בצרפת, מול יריבים שעל הדשא ישמחו אם ייקחו מולו מערכה.
גם עבורו, על כל 84 התארים שצבר בקריירה, יש סיבה טובה לחשוש מהמפגש המחודש עם המשטח החדש-ישן. דרכו המקצועית של פדרר רצופה בפנצ'רי-חימר מפוארים, גם לא כאלה שהתרחשו ברולאן גארוס. במונטה קרלו, למשל, לא מהטורנירים הגדולים של הסבב, פדרר לא זכה מעולם. הוא אמנם הגיע לגמר בין השנים 2006-2008 וגם ב-2014, אבל לא הצליח לקחת את כל הקופה אפילו פעם אחת. נדאל, לעומתו, עשה את זה שבע פעמים - ברציפות! רק בשנה שעברה פדרר עף כבר בסיבוב השני של טורניר רומא, ולפני שנתיים הוא אמר שלום לטורניר מדריד כבר בשמינית.
גם הסטטיסטיקה לטווח הארוך יותר מראה עד כמה פדרר, שלקח 16 מתוך 17 תארי הגרנד-סלאם שלו על משטחים קשים, נרתע מהמשטח הזה. בשנים 2004, 2006 ו-2007 יליד באזל הקפיד לקחת גביעים במלבורן, ניו-יורק ו-ווימבלדון לפי התור עם טניס מופתי, אבל הרולאן גארוס תמיד היה זה שברח לו, לפעמים בשנייה האחרונה. ב-2006-7 הוא נעצר רק בגמר (אתם יודעים על-ידי מי), ואחרי שב-2008 הגיע שוב לקו הסיום ושוב הפסיד לנדאל, ב-2009 הוא כאמור שבר את הנאחס וניצל את ההדחה המוקדמת של הספרדי כדי ללכת עד הסוף.
אולי הפעם?
ואם הוא חשב שהזכייה ההיא הייתה בחזקת שבירת מחסום מנטלי שתבקיע את החומה ותגרום לו לקחת את התארים הבאים בצרורות, מאוחר יותר, כאמור, התברר שלא כך הדבר. מאז נמצא השוויצרי בנסיגה מתמדת בצרפת עם כל שנה שעוברת: ב-2012 הוא עוד הגיע לחצי, ב-2013 נפרד פדרר מפריז כבר ברבע ובשנה שעברה הוא אפילו לא עבר את הסיבוב הרביעי.
וזה לא רק הרולאן גארוס, כמובן. גם בדיקה בעולם שמעבר לגרנד-סלאמים מובילה לכך שפדרר סובל על החימר ממיעוט ניצחונות יחסי בראייה לאחור, שיכול לשבת לו בראש גם עכשיו,
כשינסה להתנפל על תארי החימר האחרונים שעוד נשארו לו להיאבק עליהם בקריירה. בזמן שאחוזי ההצלחה של פדרר בטורנירי דשא עומדים על 87 ובמשטחים קשים על 83, על חימר פדרר יורד ל-76 "בלבד".
במונחים של שחקנים רגילים יהיה זה כמובן לא הגון לקבוע שפדרר הוא שחקן חימר גרוע. 33 גמרים ו-10 גביעים בטורנירים על המשטח זה רקורד שאין גם לאוהבי ומומחי חימר גדולים ממנו. מצד שני, אם לוקחים את מה שפדרר עשה בקריירה ביחס למה שעשה על משטחים לא קשים (ומחברים את זה לעובדה שהתואר האחרון שלו על מגרש בצבע האדום היה לפני שלוש שנים) - אפשר להבין למה גם הוא בעצמו עדיין שומע הלנות על היכולת שלו בתקופה הזאת של השנה.
אז האם יש לו סיכוי? ההערכה הרווחת, או הקלישאה המוסכמת, אומרת שלעולם לא כדאי באמת להספיד את פדרר. אחרי שזרקו אותו דרך הדלת בתחילת העשור והוא נכנס מהחלון עם זכייה חלומית בווימבלדון ב-2012, התחושה, או התקווה, תלוי לאיזה מחנה אתם שייכים, היא שפדרר עוד לא אמר את המילה האחרונה. אחרי הכל, שנתיים וחצי בלי גביע בטורניר גראנד סלאם חשוב זה הרבה יותר מדי בשביל שחקן שכבר צבר 17 כאלה. גם הוא יודע שאין כמו לקחת את ה-18 דווקא בארגז החול של רולאן הגארוס, ושאת הדרך אליו הוא יכול להתחיל לפלס כבר השבוע במונטה קרלו. צפו להתחממות הדרגתית במזג האוויר.
לפנייה לכתב/ת 
