להיפרד מתחושת הקורבן
איך ייתכן שהשבר האנושי הגדול שהתרחש על בשרנו לא עורר בנו רגישות לייסורי אחרים? זכר השואה מכשיל אותנו ואינו מאפשר לנו להתקדם
סבתי מינה ויכסלבאום לא הייתה ניצולת שואה. היא הייתה פליטת הנאצים שברחה מברלין עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בערב שבו נעצר ארוסה, סבי לעתיד (שהיה גם בן דודה), בגין תלונת שווא מצד חברו לעבודה.
עוד בערוץ הדעות של ynet
תחסכו מהם את המסע לפולין / אפרת קרסנר
פקידים ותלמידים עצובים / אוריאלה ענבר
אלו ימים שאני מהרהרת בה: אישה צעירה, לבושה בבגדי עבודתה כמנהלת חשבונות במשרד בברלין, מחליטה בין רגע לנוס על נפשה ממולדתה. בלילה ההוא יצאה ברכבת מברלין לאכן, ומשם, בעזרת מבריח, חצתה את הגבול לבלגיה בעודה נעולה בנעלי העקב (שנים שמענו ממנה על כאבי הרגלים כתוצאה מהריצה ביערות הארדנים). בבלגיה המתינה לארוס-בן הדוד עד ששוחרר ממעצרו וחבר אליה.
קורותיה בהמשך הן סיפור טוב. עלתה לפלשתינה, הצליחה בגיל מאוחר ללדת בן יחיד, אבי, ליוותה אותו בגיוסו עד לקצונה, שהתה לצדו כשנפצע בשירותו, הקימה משפחה וזכתה לשיבה מופלגת. אבל האישה הצעירה הנמלטת בחשיכה מהלא נודע אל הלא נודע לא עוזבת אותי. האם הייתי יכולה להיות האישה הזאת? והאם יום אחד תפסיק לרדוף גם אותי?
השואה פועלת את פעולתה בישראל ככוח טבע: היא בלי ספק הגורם המעצב המשמעותי ביותר של חיינו כאן. אבל ייתכן שהגיעה העת להיפרד - לא מהזיכרון, אלא מתחושת הקורבן הנרדף שהצמיחה השואה בנפש הפרטית והקולקטיבית. "כולנו פליטי הנאצים", קרא יוסף (טומי) לפיד ז"ל בנאומו כיו"ר יד ושם. אבל האם גם בנו השר ונכדו החייל הם עדיין פליטים?
כולנו נושאים את הזיכרון, אבל מהקורבנוּת יש להיפרד. תחושת הקורבן אינה משרתת אותנו עוד. היא מכשילה אותנו ואינה מאפשרת לנו להתקדם. היא מטרידה את מנוחתנו ומעוותת את תפישותינו עד כדי כך שאפילו הציוד הצבאי וכלי הנשק המשוכללים ביותר - כולל צוללות גרמניות, כמובן - לא מצליחים לטעת בנו ביטחון וממשיכים להזין בנו את מנטליות הצאן לטבח. משטרים מתפוררים סביבנו, הנלחמים בשלל קבוצות דתיות קיצוניות, נדמים לנו ככוחות דמוניים העומדים בשערי הדמוקרטיה היצוקה והמבוססת שלנו.
השנאה התהומית שספגנו על רקע היותנו מיעוט חריג באירופה מיתרגמת, על פסי הפחד, לשנאה כלפי המיעוטים בתוכנו. איך ייתכן שהשבר האנושי הגדול שהתרחש על בשרנו בשואה לא עורר בנו רגישות לייסורים של אחרים? הכיצד זה שאיננו מוטרדים מסכנות החשיבה העדרית והשטיפה המוחית? הייתכן שאנחנו עדיין תופסים את עצמנו כיחידים מול רבים, עם לבדד ישכון?
התשובות לשאלות הללו כנראה צרורות בפחד הגדול, המשתק, המונע מאיתנו להפנים את דמותנו כיום. הגיעה העת להביט במראה ולראות את מי שאנו היום - חברה חזקה, מבוססת ומגוונת שביכולתה להכיר בזולת ולגלות כלפיו נדיבות, חברה המעודדת עמדה ביקורתית ומפלסת לעצמה דרכי חשיבה חדשות. הגיעה גם העת עבורי להכיר באישה החזקה שבי - בת לעם היהודי, ישראלית דור שני, אמא ושותפה לחברה פלורליסטית - ולהשאיר מאחור את האישה הנסה על נפשה באירופה של אמצע המאה הקודמת.
שרון (ויכסלבאום) כידון
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
