גינטר גראס: תהה על טיבו של המין האנושי
"חברה צריכה ללמוד לחיות גם עם החלקים שלא כל כך נעימים לה", אמר הסופר גינטר גראס חודש לפני מותו, כשפגש ביריד הספרים בלייפציג קומץ של עיתונאים ישראלים לשיחה ספונטנית. בין עישון המקטרת לביקורת על ישראל, נפגשה שירי לב-ארי עם סופר גדול, ונזכרה בחוויה
לייפציג של אמצע מרץ האחרון היתה קרה וגשומה. עיר קטנה ואנשים בה הרבה, במיוחד כשמתחיל שם יריד הספרים השנתי שמושך אליו כל כך הרבה קהל, לרבות קהל צעיר. גרמניה היא עדיין רפובליקה ספרותית.
ומלך הרפובליקה הזאת, שמלך בה מסוף שנות ה-50 ועד לפני ימים אחדים, היה גינטר גראס. מנקודת המבט הישראלית, גראס גרם בשנים האחרונות מורת רוח ללא מעט ישראלים - גם לליברלים שבהם - אבל אין ספק שהוא היה סופר גדול וחשוב, אחד האינטלקטואלים הבולטים באירופה שאחרי המלחמה, במחצית השניה והעדיין-מדממת של המאה ה-20.
גראס לא רק כתב ספרים בעלי עוצמה, הוא היה חלק מרכזי בשיח הציבורי בגרמניה. והוא חשב שגרמניה צריכה להפסיק עם הגישה האפולוגטית. עליה להבין כיצד זה קרה לה: הנאציזם, המלחמה, ההרס הבל-יתואר שהמיטה על אירופה. אבל לא מתוך עמדה מתנצלת, אלא מתוך הכרה גם בסבלה שלה עצמה.
והיתה גם האוטוביוגרפיה שלו, "קילוף הבצל", שבה חשף את שירותו הקצר כשהיה נער בזמן המלחמה בוואפן אס-אס, סוד שהסתיר שנים רבות כל כך. והשיר ההוא מלפני שלוש שנים, ״מה שחייב להיאמר״, שקרא לרסן את התוקפנות הישראלית ואת מדיניות הגרעין שלה, שיר תמוה וגם לא ממש מוצלח.
וכך, עם כל המטען הזה, פגשנו אותו לגמרי במקרה בשבת בבוקר ליד עמדת הקפה, בחדר האוכל של בית המלון הצנוע שלנו בלייפציג. האיש עם השפם העבות, השיער הכהה והסמיך, המשקפיים והמקטרת הנצחית. גינטר גראס בכבודו ובעצמו. כל ימי השואה, הצפירות, הסרטים, הספרים, המאמרים, הדיונים - לא הפריעו לשלושה עיתונאים ישראלים לעוט עליו.
בצירוף נסיבות פלאי ממש, על גבול המיסטי, שאין זה המקום לפרטו כעת, נולד ראיון עם גראס. אולי הראיון האחרון איתו. על כורסא בצבע תכלת בלובי של המלון, בעודנו מבריזים מסיור היסטורי בעיר, בחוץ יורד גשם, וגראס יוצא מדי פעם לעשן מקטרת בחוץ, שאלנו אותו שאלות. יותר נכון, אלדד סטובצקי, סוכן ספרות ישראלי שחי בגרמניה זה 30 שנה ומיודד עם גראס, שאל אותו בגרמנית ואף תירגם את דבריו לעברית.
החלטנו להתחיל בשאלה ספרותית רכה, כללית. לישראל וליהודים, חשבנו, נגיע בהמשך. לא ידענו שהוא יקדים אותנו בעניין הזה בדרכו הישירה - אבל תכף נגיע לזה. אז שאלתי, מה אתה כותב בימים אלה. הרי לפני כמה שנים הצהיר גראס בראיון שלא יכתוב יותר רומנים, מפאת גילו ומצבו הבריאותי (לנו הוא נראה, אגב, מצוין, חזק וצלול דעת). והוא אכן עמד בהבטחתו.
"אני עובד על ספר חדש שיכלול שירה, קטעי פרוזה וציורים שלי, זה משחק חילופים בין הפרוזה לשירה, כי לקטעי הפרוזה יש אופי לירי ולשירה יש אופי של פרוזה. זה אמור לצאת לאור בסתיו הקרוב", ענה.
איך אתה מזהה את השינויים שחלו בכתיבה שלך לאורך השנים?
״עכשיו אני בן 87 ואני פשוט כותב את הדברים שנשארו לי מפעם, אני מעבד כל מיני טקסטים שיש לי ואני רוצה להוציא אותם לאור".
יש ספר שלך שאתה חושב שהוא הכי טוב?
"על זה קשה לי מאוד לענות. בשנות ה-70 כתבתי את הספר השמן הזה שנקרא ׳דג הפוט׳, זה סיפור אפי על דג שטוח מהים הצפוני אבל זה בעצם סיפור שחוזר לעבר המאוד רחוק ואני חושב שזו היצירה הגדולה שלי".
וכאן עבר גראס על דעת עצמו לדבר על ישראל. זה היה ב-14 במרץ האחרון, ימים ספורים לפני הבחירות. הוא דיבר בשטף ובקושי עצר וידע בדיוק איזה מסר הוא רוצה להעביר לנו.
"אני עדיין אדם סקרן ואני מביט בסקרנות על מה שקורה בישראל, ומקווה שעכשיו בעקבות הבחירות תקום ממשלה חדשה שתהיה מסוגלת לעשות דברים ולא רק לנאום נאומים. ביקרתי הרבה פעמים בישראל ואני מאוד מחויב לישראל, אבל אכפת לי גם מהפלסטינים ואני מקווה שאפשר יהיה להגיע למקורות הסכסוך ולפתור אותו, ולהגיע בדרכי שלום לשלום".
כששאלנו אותו אם קרא לאחרונה ספר ישראלי, סיפר: "קראתי את ׳הבשורה על פי יהודה׳ של עמוס עוז, ספר מאוד מעניין. יש שם כמה דמויות מעניינות משולי החברה הישראלית. אני מאוד מעריך את עמוס עוז, אני חושב ש'סיפור על אהבה וחושך' הוא אחד הספרים הגדולים של המאה ה-20, ואני לא מתעייף מלהציע כל שנה את מועמדותו של עוז לפרס נובל".
איך אתה רואה את יחסי ישראל-גרמניה, שהשנה מציינים 50 שנה לכינונם, והספרות הישראלית היא אורחת הכבוד של יריד הספרים בלייפציג?
״אם אני מיודד עם מישהו, צריך להיות לי גם האומץ להביע ביקורת עליו. וצריך להפסיק להגיד על אנשים שמבקרים את ישראל באופן מעשי וענייני - להפסיק להגיד עליהם שהם אנטישמים. אני מאחל לישראל שיהיה לה אומץ להגיד שלא רק איראן היא מעצמה גרעינית, אלא גם ישראל, ושהיא תהיה מוכנה לעמוד תחת פיקוח בינלאומי כמו שאר המדינות שיש להן גרעין".
האם אתה מזהה איזושהי התפתחות והליכה אל העתיד ביחסים בין שתי המדינות?
"הייתי בן 17 כשהמלחמה הסתיימה, והמלחמה הזאת הטביעה את חותמה על כל החיים שלי ועל כל מה שאני כותב, אלה הנושאים שמעניינים אותי וגם את הסופרים האחרים בני הדור שלי. אבל הילדים שלי והנכדים שלי מחויבים להמשיך לשאת בנטל המשימה הזאת של לזכור ולקיים יחסים עם ישראל. כמו שעמוס עוז עשה בספרו ׳הבשורה על פי יהודה׳, גם הוא חזר למקורות, לתקופה הראשונית של מדינת ישראל, לפצעים שנוצרו שם - כי גם אצל הפלסטינים שגורשו, יש כבר דור רביעי שחי היום, וזה הבסיס לטרוריזם שלהם. מה שמעניין זה תמיד התקופה שבה המדינה נוסדה, התהוותה, ישראל בשנות ה-50 וגרמניה בשנים האלה שאחרי מלחמת העולם השנייה".
בנוגע לשאלה עד כמה ספרות יכולה להשפיע על המציאות, סיפר גראס: "כאן באירופה היתה תקופת הנאורות עם וולטר ודידרו, אז יש השפעה של הספרות על החיים,
אבל זה לא קורה מהר, זה לוקח זמן. כך גם השירה שנכתבה בימי תור בזהב בספרד. אבל חברה צריכה ללמוד לחיות גם עם החלקים שלא כל כך נעימים לה, ולקבל אותם ולהבין אותם".
וזו היתה הפגישה האחרונה של גינטר גראס עם עיתונאים ישראלים. הוא אמר גם דברים שאינם נעימים לאוזן (שבוע אחר כך פגשתי ידיד, סופר גרמני, שאמר לי שהרבה אינטלקטואלים בגרמניה אוהבים לדבר על פשעיה של ישראל, כי זה ממרק להם את המצפון רטרואקטיבית. נחה דעתי).
מי ידע שזו תהיה ההזדמנות האחרונה לשוחח עם אחד הסופרים והאינטלקטואלים החשובים של המאה האחרונה. גם מי שחושד בו באנטישמיות מוסווית, לא יכול להתכחש לעובדה שחייו של האיש הזה עוצבו בידי המלחמה האכזרית ההיא, והיא זו שגרמה לו להיות אדם מתבונן, שמחויב לומר דברים כהווייתם, ולא להפסיק לתהות על טיבו של מין אנושי זה, ועל עתידו.
