"לא עוד תערוכה שמתעדת את הזוועות"

שמי ודים, בן 29, צלם במקצועי. לפני כשנה וחצי התעורר בי הצורך להתנדב במקום משמעותי, להחזיר משהו לחברה, להרגיש שאני משנה למישהו את החיים. חשבתי שהכי נכון עבורי יהיה לסייע לניצולי שואה. ניצולי השואה מסמלים בעיניי את דור הנפילים, המקימים, דור שעבר גיהינום עלי אדמות ולרגע לא איבד תקווה. זהו דור שנתן כל כך הרבה ולצערי הרב לא תמיד מקבל בחזרה.

מנקודת המבט שלי, בזכותם לי, להוריי וליהודים בכל רחבי העולם יש מדינה ובית ולא תמיד מוקירים להם תודה על כך. מדובר בדור שמזדקן, שהולך ונעלם ולא יחלוף זמן רב עד שלא נוכל לשמוע ממקור ראשון על מלחמת הקיום האישית של כל אחד מהם. הבנתי שהדור הצעיר חייב להקשיב לסיפורים ולתעד אותם כדי שיעברו לדורות הבאים וכך נהיה בטוחים ששואת העם היהודי לעולם תישכח. כך התחיל המסע שלי, בתחילתו עוד חשבתי שאני התורם, הנותן, לא שיערתי כמה אקבל בחזרה.

"היחסים בינינו מזכירים יחסים של סבא ונכד"

פניתי לקרן לניצולי שואה והצעתי את עזרתי. הם הפנו אותי לבית הדיור המוגן של משען בגבעתיים, שם פגשתי את צוות העובדים הסוציאליים שקיבל אותי בזרועות פתוחות וחיבר אותי עם משה ויינטרוב (90) , אלמן ששרד את השואה ועלה לארץ 1946, כשהיה בן 21.

משה וינטרוב, בן 90, יליד פולין, עלה לארץ ב-1946: "שוחררתי ב-1945 מעבדות ממושכת, לא ידעתי מה יהיה הלאה. עליתי לארץ ישראל בל"ג בעומר בשנת 1946, הדרך לא הייתה קלה. שנה לאחר מכן התחתנתי, היום אני סבא גאה לקרוב ל-50 נינים, מאחל בריאות למשפחה, שלום ואחווה לעם ישראל".

כבר מהפגישה הראשונה נוצר בינינו חיבור. היה לי חשוב שירגיש שיש לו למי לפנות כשהוא צריך עזרה עם קניות, עם תיקונים בבית, ובעיקר לארח לו חברה. אך תוך זמן קצר הבנתי שהדבר שמשה הכי זקוק לו הוא להיות בקרבת מישהו שיקשיב לו וישמע את הסיפורים על המלחמה הנוראית ההיא, זו שהשאירה צלקות שלא ייעלמו לעולם. ואכן, תחילה השיחות שלנו עסקו רובן ככולן במלחמה, במה שעבר ובמשפחה שאיבד. ככל שעבר הזמן, הקשר בינינו הלך והתהדק והיום היחסים בינינו מזכירים יחסים של סבא ונכד ואנחנו משתפים זה את זה בהכל.

באחד מהימים חשבתי שנכון יהיה להביא למפגש הבא עם משה את המצלמה שלי, כדי לנצור את הרגעים המשותפים שלנו יחד וכדי שאוכל להעניק לו ולמשפחתו את הצילומים כמזכרת. משה היה פתוח לעדשת המצלמה ושיתף עמי פעולה וכך למעשה נולד הרעיון שלי לצלם ניצולי שואה נוספים שמתגוררים בבית ולייצר מהתמונות והמפגש עמם תערוכה.

חיים הרשקוביץ, בן 96, יליד הונגריה, עלה לארץ ב-1946: "החלום שלי היה תמיד להגיע לארץ ישראל, עד היום אני מברך על הרגעים שדרכתי בארץ הקודש".

צוות הבית מיד נרתם לפרויקט, העמיד לרשותי אולם בבית ששימש כסטודיו לצילום התמונות וחיבר אותי עם ניצולי שואה נוספים. ההיענות הייתה אדירה, קיבלנו פניות רבות מניצולים שמוכנים להשתתף ולהיחשף. ברגע שהכרתי אותם נדהמתי לגלות כמה הם כמהים לספר, כמה הם צמאים לאוזן קשבת ולמישהו שיוכל להעביר הלאה את הסיפור האישי שלהם. באמצעות השיתוף הם משאירים את חותמם בעולם. אני מרגיש שכל שמונת המצולמים הצליחו לספר את סיפורם בצורה הטובה ביותר שרק יכלו ובעיקר, השיתוף והחשיפה גרמו לכל אחד ואחת מהם הקלה.

אברהם מאירקביץ, בן 94, יליד פולין, עלה לארץ ב- 1949, מרים מאירקביץ, בת 92, ילידת פולין, עלתה לארץ ב-1949: " בדרך לא דרך מפולניה לגרמניה ומשם לצרפת, במאבק להקים מדינה, הכרנו, התאהבנו והתחתנו".

"אנשים חזקים שמבטאים את הדור שניצח כנגד כל הסיכויים"

מטרת התערוכה הייתה ברורה מבחינתי - העלאת המודעות לניצולי השואה שנותרו חיים בקרבנו וכיצד נראים החיים שלהם היום. המפגש עמם גרם לי לרצות להראות כמה מדובר באנשים חזקים שמבטאים את הדור שניצח כנגד כל הסיכויים, שבנה את חייו בצל טראומות שכנראה לעולם לא ייעלמו ובכל זאת, הם כאן, הקימו משפחות ובנו את ביתם במדינת היהודים.

שושנה גרינברג, בת 84, ילידת צ'כיה, עלתה לארץ ב-1945: "נשארתי לבד, יחידה ממשפחה מורחבת בת 72 נפשות, למרות הכל הגעתי ארצה בגיל 14 לבית יתומים שם למדתי עברית, אנגלית ורכשתי מקצוע - אחות. התחתנתי, הקמתי משפחה, יש לי בנים נכדים ונינים. אני מאושרת ומלאת תקווה לעתיד".

זוהי אינה עוד תערוכה שמתעדת את הזוועות. להיפך. הרעיון שעומד מאחוריה הוא דווקא להדגיש את האופטימיות, את ניצחון התקווה על הייאוש. למרות העבר, חשוב להסתכל קדימה, אל העתיד, להמשיך להאמין, לשמור על האופטימיות ולהישאר מאוחדים. האופטימיות והאמונה הם אלו שהצילו

כל אחד ואחד מהם לטעמי.

התערוכה כולה צולמה בהתנדבות, זו הדרך שלי להודות להם על כל מה שעשו למען המדינה. כיום חיים בישראל כ- 193,000 ניצולי שואה. בכל יום נפטרים 37 ניצולי שואה. חובת כולנו להירתם למען הניצולים היום! מחר עשוי להיות מאוחר.

• התערוכה תוצג בבית הדיור המוגן משען גבעתיים – רחוב מצולות ים 9 למשך חודש ימים ותהיה פתוחה לקהל הרחב ללא תשלום.
• הכותב הוא צלם במקצועו שמסייע לניצולי שואה בהתנדבות ויזם את התערוכה " מהעבר לעתיד".