"אהבה כואבת": פרק מספרו של רם אורן

עלילת הרומן "דני", החלק השני של הטרילוגיה "אהבה כואבת" מאת רם אורן, מתרחשת על רקע הימים שאחרי מלחמת 1948, והשנים שאחריה. במרכז הרומן עומדת דמותו של דני, ילד יהודי שאומץ על ידי משפחה ערבית ונמלט ממנה. זהו סיפור על אנשים שמוכנים לסכן את חייהם למען אהבתם, על פרשיית ריגול מסובכת, ועל נערה אחת המתקוממת כנגד גורלה. בואו לקרוא פרק מהספר:

לקריאת הפרק בגרסא הדיגיטלית באתר "עברית" היכנסו לכאן!

מתוך "דני" ("אהבה כואבת")

סגן משנה דני קרב אל ה"קאדילק" המפוארת של משפחת עלאמי והציץ פנימה מבעד לחלון. במושב הקדמי ישב נהג עצבני שאישוני עיניו התרוצצו כעכברים במלכודת. במושב האחורי היו גבר ואישה וביניהם נערה יפה ומפוחדת. הם עשו את דרכם לביירות, לשם ביקשו להימלט בעיצומה של מלחמת 1948.

"אהבה כואבת - דני". רומן מאת רם אורן

מוסטפה עלאמי היה ראש ההתנגדות הערבית בארץ ישראל. הוא פחד שהישראלים יעשו בו שפטים בגלל פעולות הטרור שביצע.

"צאו בבקשה מהמכונית," פקד עליו דני בערבית, "יש לכם נשק?"

מוסטפה השיב בשלילה.

שני חיילים בדקו את הדרכונים המנדטוריים של בני המשפחה ופשפשו בקרביה של המכונית ובמזוודות שנשאה איתה. הם מצאו שם בגדים והרבה זהב ותכשיטים, אבל לא כלי נשק. נערך גם חיפוש על גופם של הנוסעים. חיילת, שצורפה ליחידה של דני, ערכה את החיפושים על פארידה ובאשירה. היא לא גילתה נשק חבוי.

דני עקב בתשומת לב מרובה אחרי חיפושי הנשק. באשירה עמדה ליד אמה שלפתה אותה בזרועותיה. הנערה בחנה בדממה את הקצין הישראלי. עיניה פגשו את עיניו והשתהו עליהן להרף עין. הוא החזיר לה מבט ארוך. לנערה שניצבה לפניו היה יופי נדיר, פנים מושלמים, שיער גולש, וגוף חטוב. זרמים חמים הציפו את קרבו ורגשותיו געשו במערבולת של כמיהה בלתי נשלטת. עד עצם הרגע הזה שום נערה לא עוררה בו התרגשות עזה כל כך.

ללא הועיל ניסה לנער מעצמו את רגשותיו. המפגש האקראי עם הנערה היפה, התחושות שעוררה בו, הריפיון החם שפשט באיבריו היו כהזיה רחוקה, מנותקת מהמציאות. הוא שב והורה לעצמו להתעשת, לחזור ולעטות את אצטלת המפקד, לשקול את הדברים באמת המידה הנכונה. היה לו תפקיד אחראי ומפקדים שסמכו עליו שיעשה את מלאכתו באופן הטוב ביותר. אסור היה לו לגלות רחמים או השתתפות בצער. נערה יפות לא אמורה הייתה לעוות את שיקוליו.

דני הסיט את מבטו מבאשירה והורה לחייליו להניח לנוסעי המכונית לעבור את המחסום. הם אותתו לנהג להמשיך לנסוע והוא הזדרז לתפוס את מקומו ליד ההגה, מוסטפה עלאמי החזיק ביד בתו וביקש להכניס גם אותה אל המכונית, אבל באשירה משכה ממנו את ידה. זו הייתה הזדמנות האחרונה שלה להיחלץ ממה שתכננו הוריה בשבילה. רק אדם אחד עשוי היה לעזור לה, אם ירצה. עיניה ניפנו אל דני ומפיה פרצה צעקה מרה:

"תעזור לי, בבקשה. אני לא רוצה לנסוע איתם."

אביה שב ותפס בידה.

"תתביישי," קרא בחמת זעם, "איך את מתנהגת? למה את רוצה לעזוב את ההורים שלך? הרי לא עשינו לך כל רע. רק את טובתך אנחנו רוצים."

"רק רגע," אמר דני. הוא חילץ את באשירה מידי אביה ומוסטפה העווה פניו בכעס.

"מה קרה?" שאל הקצין הישראלי.

"הם מכריחים לחתן אותי עם איש זקן וחולה בסעודיה ואני לא רוצה...."

דני הביט בה ארוכות. היענות לתחינתה של באשירה לא באה בחשבון. היא אמנם כבשה את לבו אבל ידיו היו קצרות מלהושיע.

"תחזרי להורים שלך," אמר לה בערבית, "אין לך ברירה."

"הם לא רוצים להתחשב בי," עיניה התחננו אליו, "אני לא רוצה לנסוע איתם. קחו אותי אליכם. תשאירו אותי כאן."

"את מעדיפה את היהודים על ההורים שלך?!" איבדה פארידה את עשתונותיה, "יצאת מדעתך!"

אילו היה יכול היה דני אוסף את הנערה הזאת אליו בלי כל היסוס. כל כך רצה לחבק אותה, לחוש את מגע גופה, להצמיד את שפתיו אל שפתיה הרכות. מבחינתו לא הייתה כל משמעות לעובדה שהיא ערבייה והוא יהודי ושקרוב לוודאי שלא יראנה שוב כל ימיו. אבל בראש ובראשונה הוא היה גבר והיא אישה, והאהבה הכתה בו כברק.

"אל תתערב במה שלא שייך לך," גער בו מוסטפה עלאמי, "הנח לנו לנסוע."

באשירה אחזה בידו של דני. ידה הייתה חמה ורכה ומגע עורה בעורו העביר בו רטט חדש. עיניה בחנו אותו בתחינה מהולה בחיבה. אילו רצה בטובתה, חשבה, היה עושה הכול למענה. רק עוד בקשה אחת, האמינה, רק עוד פריטה על נימי רגשותיו והוא ייענה לה.

"אתה איש טוב," לחשה, "רחם עלי, אל תשלח אותי למות."

קולה הרועד, מגעה המשכר, ליבו הרוטט וחוסר האונים שהשתלט עליו היו בבחינת מעמסה גדולה מדי על הבחור שלא ידע אהבה מימיו. הוא ניסה לשווא למצוא מוצא מן הסבך שאליו נקלע.

"תשאיר אותי כאן," המשיכה הנערה להתחנן, "אל תיתן לי לנסוע עם ההורים שלי."

כל כך רצה להיענות לה, לשלח את הוריה לדרכם ולהשאיר אותה לצידו. הוא כבר ידאג לה, הוא ימצא בשבילה מקום מגורים, הוא יאפוף אותה באהבה גדולה ומאושרת. אבל האשליה הייתה קצרה כהבזק שניצת וכבה. היא לא תוכל להיות שלו בשום פנים ואופן, אין כל אפשרות שישאיר אותה בארץ, הצבא לא יראה זאת בעין יפה. כל מעורבות של חיילים יהודים ופליטים ערביים הייתה אסורה בהחלט.

אף על פי כן לא רצה שתימוג ותיעלם מעבר לגבול. רצה שתישא איתה משהו ממנו, נתח כלשהו מאישיותו, מזכרת מרגשי אהבתו הפתאומית. הוא שלף את ארנקו ותחב לידיה בחשאי תמונה שלו שצולמה בעת חופשה בשפת הים.

בהתרגשות לפתה את התמונה כאילו זכתה במתנה יקרת ערך.

"מה שמך?" שאלה.

"דני."

אביה קרב אליהם, מבטו ירה חיצי זעם.

"למה אתה מעכב אותנו?" תבע לדעת.

"מצטער," השיב דני בקול דואב, "רק בדקנו. אתם רשאים לנסוע עכשיו..."

בעיניים כלות עקב אחרי המכונית המתפתלת במהירות בתוך שיירת הפליטים ותחושה של החמצה גדולה אחזה בו. הוא הצטער שקיבל מאוחר מדי את הפקודה לעצור את מוסטפה עלאמי. אילו היה פוקד לעצור את המשפחה רק דקות אחדות קודם לכן, הכול היה יכול להתנהל אחרת. הנערה הייתה נשארת בארץ ומי יודע איך היו הדברים מתפתחים. עכשיו היא נתונה בידי הוריה לשבט או לחסד, נוסעת איתם בדרך שתוביל לאסונה. הוא לא הבין מדוע הטיל עליו הגורל להתרחק ממנה. המלחמה הארורה הזאת, הרגיש, תובעת ממנו יותר מדי.