אשתי מפחדת מחלום העצמאות שלי
"היית בלשכה?", היא שאלה כשנכנסתי. "כן", עניתי, "ויש לי שני ראיונות עבודה מחר, אבל אל תתלהבי". היא זינקה עליי בחיבוק חונק. "יואו מאמי, אני לא מאמינה שחזרת לשפיות, פחדתי שאתה עומד לעשות לי בקרוב שיחה על החלומות המיותרים שלך שאתה רוצה להגשים". אני כל כך עומד לאכזב אותה
עוד בנושא:
אשתי באמת משתדלת. אבל היא לא אמא שלה
אבא לא עבד, מתוקה שלי, אבל כן חי במינוס
זה היה לפני שבועיים. כבר באותו לילה, הגיעה נקודת השפל הראשונה. זה קרה מהר מהצפוי ודווקא אחרי שנרדמתי. בחלומי, השתחררה לי האחיזה בפח הירוק שהחל להתגלגל במורד הרחוב. והרחוב היה מדרון משופע, הירידה כמעט לא נגמרת. התחלתי לרוץ למטה אחריו, לבוש וסט כתום זוהר שמתחתיו סוודר אפור בלוי. רצתי בירידה עם המטאטא ביד ורק במילימטר האחרון תפסתי אותו. כבר יכולתי ממש לראות איך כל העלים והבדלים מתפזרים על הכביש. סידרתי את הכובע הצמרי שלי על הראש והתיישבתי על ספסל בשמש הלוהטת. חבר מהתיכון עבר בג'יפ ב.מ.וו ועשה לי שלום. נופפתי לו בחזרה בחיוך שחשף חוסר מטריד של שן קדמית עליונה אחת לפחות.
ציפורני הרוע של אתי
פאק! חשבתי לעצמי כשהתעוררתי מזועזע וחסר נשימה. הסיוטים חזרו. הם היו פוקדים אותי כמעט כל לילה בימי האבטלה הראשונים, אבל אז הופיע בהם תמיד נציג של יס שהתקשר והודיע שמנתקים לי את ה-VOD. את עולם התוכן החדש והמרתק של ניקוי הרחובות קיבלתי כמקור השראה מאתי, פקידת ההשמה המחליפה בלשכת התעסוקה. כמה שעות לפני אותו סיוט נוראי היא עוד נזפה בי, ממשרדה האפרפר שבלשכה. "רוזן, נגמרה החגיגה שלך חתיכת חצוף, הסתיימו לך החודשיים הראשונים כפרה, ובגלל שאתה צעיר מ-35, בזמן שנשאר לך לאבטלה אתה הולך לכל עבודה שאני שולחת אותך מותק. ברור? אז תוריד ת'פוזה שלך ומהר, לפני שאתה אוכל ממני סירוב".
אחרי שבדקתי מצדדיי אם יש שם רוזן אחר שלא הבחנתי בו, אמרתי לה בחיוך: "היי, את אתי"?, אבל היא כבר הייתה שקועה במסך ולא ענתה. בהיתי בה מובס. היא תקתקה במקלדת באצבעות מלאות זדון שבקצותיהן ציפורניים סינתטיות ארוכות ואכזריות. כל ציפורן שובצה בהמון יהלומי פלסטיק קטנים ורעים. על ציפורן קמיצת יד שמאל לא היו יהלומים בכלל רק פריט שהזכיר חמסה בצבע טורקיז. והיא עדיין מתקתקת.
על ציפורן הקמיצה הימנית הבחנתי במשהו שנראה לי כמו ספר תהילים קטן. מוזר. זה לא קצת ניינטיז כל השיט הזה בציפורניים? תהיתי אם אפשר אשכרה לדפדף בו, בספר התהילים המיניאטורי שלה. יש לה שלושה ילדים לאתי, לפי השרשרת על הצוואר, ואחד מהם שבר את היד, ככה לפחות בתליון. מעניין אם גם במציאות. בעצם אין סיכוי חשבתי, נניח שהילד שלה שבר יד, מה היא תשבור את היד בתליון? זה מטופש! מצד שני, יש לה תהילים בציפורן, אז לך תדע. אגב, אל תבינו אותי לא נכון, זה הכי לא בקטע גרבוזי מתנשא, כי גם אם היא הייתה מדביקה לשם ספר שירים קטן של ביאליק זה היה נראה לי דפוק באותה מידה.
"הלו, הלו, רוזן", היא צרחה באוזן ממש. "תתעורר, חצוף. אם תחלום ככה כמו גולם בשטיפת כלים יעיפו אותך בחזרה אליי ותאכל ממני סירוב, הבנת אותי נשמה? עכשיו קח את זה ותחזור עד מחר ב-12 להודיע לי איפה התחלת לעבוד". אמרה והושיטה לי שני דפים שהדפיסה. "שטיפת מה?" שאלתי מופתע. "ומה זה לאכול סירוב אתי נשמה? פשוט אני לא רעב, ונראה לי שיש לנו פה איזו אי הבנה, כי אני לא בעניין של...", אבל היא שקעה שוב במקלדת והתחילה לטנף על ההוא שעמד מאחורי.
הכרזת העצמאות
חזרתי הביתה לג'ינג'ית עם אגו גברי מדמם, אך נחוש לקיים, למרות הכל, את הכרזת העצמאות שתכננתי. חודשים היא אפשרה לי לחפש את עצמי בלי שהטרידה אותי בעניינים זניחים של אחריות הורית, או כלכלית או אחרת. שבועות שלמים התבשלה אצלי השיחה הטעונה איתה על העסק שאני חולם לפתוח, וחשבתי איך אשכנע אותה שתיתן לי הזדמנות לסכן את כל מה שחסכנו ואת כל מה שכבר לא נחסוך בעתיד הנראה לעין. בינתיים, תכננתי להסביר לה, אנחנו נמשיך "ליהנות" מדמי האבטלה שאקבל, רשת הביטחון הזמנית שהמדינה מעניקה לי.
<<< כל העדכונים - בפייסבוק של ערוץ יחסים >>>
אבל ללשכת התעסוקה חוקים משלה, כמו שאתי עזרה לי להבין, ועכשיו, כדי לזכות בדמי האבטלה שחשבתי שמגיעים לי, אני חייב להיבחן למגוון עבודות דחק מאתגרות, מהסוג שכל אחד חייב שיופיע לו ברזומה אם יש לו תכניות לשבת מתישהו בכלא השרון נניח, או סתם לקפוץ לבקר מתחת לקו העוני. ורק אם בעבודות האלה ימצאו אותי לא מתאים, מיוזמתם, ובלי שיש לי יד בדבר, אוכל להמשיך ליהנות עוד חודשיים שלמים מחיי המותרות שמאפשרים לי השקלים החודשיים מביטוח לאומי. ואם חלילה, לא ארצה את אחת העבודות שנכפו עליי, או אז, ירשם לי "סירוב" שיקטע באחת את זכאותי לקצבה חודשית, ישלול ממני את מיטב זכויותיי עד כדי ביטול האזרחות, ויעמיד אותי בסכנת גירוש בחזרה לדרום סודן. ברגל.
"היית בלשכה?", היא שאלה מיד כשנכנסתי. "כן", עניתי, "ויש לי שני ראיונות עבודה מחר. אבל אל תתלהבי, זה לא מה שאת חושבת". היא זינקה עליי בחיבוק חונק. "יואו מאמי, אני לא מאמינה שחזרת לשפיות, פחדתי שאתה עומד לעשות לי בקרוב שיחה על החלומות המיותרים שלך שאתה רוצה להגשים. כל הזמן אמרתי להורים שלי שזה בטוח יעבור לך, ואתה לא מבין איך היה לי קשה להעמיד פנים שאני מפרגנת!". אני כל כך עומד לאכזב אותה, חשבתי.
"נשמה שלי, אני מתראיין למשרה של שוטף כלים בבית תמחוי בבני ברק מחר בתשע, ומשם אני נוסע למחלקת התברואה בפתח תקווה להתמודד על תפקיד מנקה רחובות", הטחתי בפניה בתסכול את האמת הפרודית כמעט. "מה?" היא הזדעקה המומה, "למה דווקא בפתח תקווה? אין מספיק רחובות לנקות פה ליד הבית?" היא שאלה ספק ברצינות ספק בזדון ציני. "וזו באמת הבעיה המרכזית שאת מצליחה לזהות בסיפור שלי? יש לך את התגובה הזו ביותר משפיל?", נעלבתי. "רגע, אז אתה תהיה עובד עירייה שם? עם כל התנאים וזה?" היא המשיכה לפצוע.
אז יריתי: "תראי, לקח לי זמן לאזור אומץ, ואני מצטער יפה שלי, אבל אני נחוש". היא השפילה מבט, מוכנה לנורא מכל. חיבקתי אותה והמשכתי בקול חנוק: "החלטתי סופית לנסות להגשים את החלום ולהיות עצמאי", שמעתי אותה מתייפחת. המשכתי את הספיץ' על נקודות השפל, על ניהול הסיכונים ועל העתיד הוורוד שמובטח לנו כשנגיע לגבורות, השיחה התארכה עד שהיא נרדמה ראשונה.
לי עוד המשיכו לרוץ בראש המון תרחישים שבאף אחד מהם לא היה רמז לכסף או לכבוד עצמי. איך קיבינימט הגעתי למצב הזה? ומה אני צריך ללבוש מחר כדי להיכשל בראיון לשטיפת כלים בבית תמחוי? ואיזה כישורים צריך שלא יהיו לי, כדי שיחליטו שאני לא טוב מספיק בשביל לטאטא את פתח תקווה? ומה אם לא אצליח להיכשל? נרדמתי מיואש, והנה אני רץ בפעם הראשונה במורד הרחוב אחרי הפח שלי. קמתי מבועת וחנוק. אלוהים, חשבתי, יש לי תחושה שאני עומד להגשים בטעות את החלום הלא נכון.
לפנייה לכתב/ת 
