מה עושים כשהעובד לא רוצה לעמוד בצפירה?
במקומות עבודה שבהם עובדים יהודים לצד מוסלמים, חרדים מזרמים מסוימים, או בני דתות ולאומים אחרים, חוששים מהתנהגות לא ראויה בזמן הצפירה לכבוד יום השואה. נקיטת כמה צעדים פשוטים יכולה להפחית את המתיחות ולמנוע מבוכות ומחלוקות ידועות מראש. מדריך ארגוני
כיצד אמור הארגון לנהוג במישור הרשמי, וכיצד אמורים קולגות לנהוג במישור הבין-אישי, כשחלק מהעובדים אינם רוצים לעמוד דום בזמן הצפירה לכבוד יום הזיכרון לשואה ולגבורה וימי הזכרון לחללי צה"ל? בעיקר דברים אמורים במקומות עבודה שבהם עובדים יהודים לצד מוסלמים, חרדים מזרמים מסוימים, או בכלל בני דתות ולאומים אחרים. הדילמה הזו נפוצה הרבה יותר מכפי שאולי נוהגים לחשוב. היא נכונה לכל ארגון בפריסה ארצית במדינה: בנקים, חברות ביטוח, קופות חולים, רשתות קמעונאות, חברות היי-טק ומוקדי שירות של חברות תקשורת מכל הסוגים.
לטורים נוספים של אורית-קלייר ארזי בערוץ קריירה :
- גם סמרטוט ארגוני יכול למתג את עצמו
- לא מרכלים בעבודה? אין לכם סיכוי לקידום
- ההיפך מהתייעלות: הוואטסאפ הורס הקריירות
גם במקרה של יום השואה וגם במקרה של יום הזיכרון, הצפירה בבוקר תופסת את כולם ממש באמצעו של שירות הלקוחות, וגם במשרדים או מפעלים ללא קבלת קהל– באמצע בוקרו של יום העבודה, כך שלא ניתן להתחמק מהמתח הגלוי והסמוי המתקיים סביבה. הסוגיה תקפה גם בעצרות חגיגיות בהן מושר ההמנון.
מהות הבעיה
1. היבט שירותי ושיווקי
הניראות של הארגון, המותג, למולנו, הלקוחות שיום השואה ויום הזיכרון משמעותי ורגיש עבורם. מה נחשוב אם במותג הזה "עושים צחוק" מהיום הזה או לא מכבדים אותו? וכמובן מדובר במותגים ישראליים-יהודיים, אך גם במותגים בינלאומיים הפועלים בקניונים, כמו חברות אופנה, למשל.
2. היבט חברתי בין-אישי במקום עבודה, בין קולגות
אם לא יודעים מה לעשות ולא בטוחים איך להגיב ו"הולכים על ביצים", יוצא שמרוב זהירות לא לפגוע ולא להעליב איש, מטאטאים את הבעיה מתחת לשולחן במקום להתמודד עמה בגלוי. זו בדיוק הנקודה שבה נוצר אותו מתח גלוי או סמוי, גם בין העובדים וגם בינם לבין הלקוחות.
3. היבט ניהולי
בארגונים מרובי דתות ולאומים מקפידים היום עם הפוליטיקלי קורקט להיות רגישים למועדים ולחגים שונים ומנהלים לא יודעים עם מותר להם בכלל לעסוק בסוגיה. בהעדר הנחיה מלמעלה, כלומר של הנהלת החברה, הם משדרים עמימות או חוסר בטחון בסוגיה והדבר אינו תורם לתפיסת המנהיגות שלהם בעיני העובדים מכל לאום שהוא.
פתרון
אז מה עושים? לחייב לעמוד בצפירה? להתעלם?
לפני שנענה יש להדגיש בכל לשון של הדגשה, שאין בטור זה עיסוק בפן של ימין מול שמאל או ערבים מול יהודים, אלא רק מיקוד הסוגיה ברמה הארגונית. בעולם אידיאלי מן הסתם היינו רוצים להיות במצב בו הרגעים הכואבים שלנו יחלקו על-ידי כולם, אבל המציאות היא שונה ויש להכיר בה, במקום להדחיקה.
התשובה נעוצה בשני עקרונות:
א. אנשים צריכים לכבד את חוקי המדינה וכלליה ואת האנשים איתם הם עובדים.
בארץ נהוג לעמוד בזמן הצפירה של יום השואה ויום הזיכרון וכך צריכים לעשות כל מי שנמצא במדינה באותן דקות ללא קשר ללאום או דת, כולל תיירים וכד', אם הם בשטח ציבורי.
ב. עם זאת, בשום אופן אין לכפות בכל צורה שהיא דבר שהוא עבור רבים, או לפחות אמור להיות, כל-כך אמיתי, קשה, ומתוך כאב אותנטי, אישי וציבורי.
ולכן, מתוך חיפוש האיזון בין שני עקרונות אלה, אני מציעה ליצור הפרדה בזמן הצפירה עצמה בין מי שמכבדים אותה לבין אחרים שאולי לא מכבדים את הצפירה או את משמעותה הסמלית, אך בהחלט צריכים לכבד את חבריהם לעבודה, עבורם היא חשובה.
איך לייצר הפרדה זו? בואו נשקול שלוש אפשרויות:
1. אותם עובדים לא יגיעו באותו יום לעבודה.
פתרון כזה הוא בעייתי בכל רמה שהיא. אם יהיה זה יום של חופשה בתשלום, הרי שהארגון או העסק מפסידים ממנו ישירות. אם זהו יום חופשה כפוי שלא בתשלום – אין זה הוגן כלפי העובדים. ובכל מקרה יום של ביטול-עבודה הוא הפסד המשק כולו מבחינה יצרנית, וכמובן בכל מקרה כזה גם שירות הלקוחות יפגע בשל העדר העובדים. לפיכך, אפשרות זו אינהיכולה להוות פתרון ראוי.
2. אותם עובדים שאינם מוכנים לעמוד דום בצפירה, ימשיכו בעבודתם, אלא שבשקט מכובד, ללא טלפונים מצלצלים וללא משיכת תשומת לב מיותרת.
גם אפשרות זו פסולה משום שאינה ישימה בשטח: אם יש קבלת קהל בדלפק או בחנות או בטלפון במשרד – לא ניתן לעשות אותה "בשקט" ועצם הפעילות בזמן שכולם דוממים אינה ראויה. במפעל, לא ניתן שפס הייצור ימשיך לפעול כשחלק מן העובדים האחראים לתפעולו התקין פעילים וחלק לא (גם במפעלים ממוחשבים, עדיין יש בקרה ועבודות ידניות שונות).
3. לכן, המלצתי היא האפשרות השלישית והישימה ביותר: מי שאינם מוכנים לעמוד דום בזמן הצפירה פשוט יצאו חמש דקות לפניה מן החדר ויחזרו אליו חמש דקות לאחריה. כך גם תושג הימנעות דיסקרטית יותר מאי-עמידת-דום מופגנת, באופן המכבד את כל הצדדים, וגם לא תיווצר כל הפרעה בזמן הרגיש של הצפירה עצמה.
ומהו תפקיד המנהלים?
1. להנהלות ארגונים:
מומלץ לפרסם הנחייה או הבהרה ברוח הדברים הללו. עצם הפיכת הסוגיה מטאבו שאין לשוחח עליו בגלוי, לסוגיה ארגונית שיש לשקול בגלוי, "על השולחן", כבר משחררת את כל העמיתים לעבודה מהמתח הסמוי הרוחש בנושא. הפתרון עצמו מוסיף לכך את החירות לכל אחד לפעול על פי מצפונו.
2. למנהלים הישירים בשטח:
מומלץ להעלות את הנושא בישיבת צוות הקרובה ביותר למועדים אלה, קרי יום השואה ויום הזיכרון, ברוח הדברים שנסקרה לעיל, ולנצל זאת כהזדמנות לייצר אמון הדדי, פתיחות בתקשורת וכבוד הדדי בין העמיתים.
בהקשר זה אציין את הדברים שסיפרה לי פעם בת למשפחה שכולה: מניסיונה האישי, כאשר ניתן הסבר באורך רוח, ללא לחץ וללא כפייה, היא נוכחה לראות שפעמים רבות הצד השני אכן בחר לעמוד בצפירה ולו מתוך כבוד לה אישית, או שהלך הצידה באופן דיסקרטי במהלכה, גם זאת מתוך כבוד אישי. החוויה הזו שלה חיזקה אותי בהמלצה זו מאז.
לסיכום: כבוד הדדי, חירות מצפונית לכל אחד ויחד עם זאת כבוד גם למנהגי הארץ והמקום. עם קצת מנהיגות אקטיבית, רצון טוב ומוכנות להתמודד עם הסוגיות שלאומים וזרמים שונים (ע"ע חרדים שאינם מכבדים את הצפירה) מעלים - הכל יכול לדור בכפיפה אחת.
הכותבת היא מנכ"ל BossProblem ייעוץ והדרכה להצלחה בעבודה, יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית
לפנייה לכתב/ת 
