פצצת הרייטינג האיראנית: שואת היהודים
בצל הכחשת השואה של אחמדינג'אד, יזמה הטלוויזיה האיראנית את הפקת הענק "Zero Degree Turn" - המגוללת את סיפור הצלת יהודים צרפתים מהנאצים. אבל בלי פוליטיקה אי אפשר: לצד ההכרה בשואת היהודים, מוצגים הציונים שביניהם כנבלים שמתשמשים בה כדי להצדיק את עוולותיהם שלהם
גרמניה הנאצית ואיראן, אדולף היטלר ומחמוד אחמדינג'אד, הסכם ריבנתרופ-מולוטוב וההסכם של טהראן עם המעצמות, הכור הגרעיני בבושהר ומחנה הריכוז באושוויץ - בין יום שואה אחד למשנהו, צפה וחוזרת הטראומה היהודית משנות ה-40 לשיח הציבורי בישראל בהקשר המדיני הנוגע לאיראן, אותה מדינה חורשת רעה, שחותרת לפצצה גרעינית המסכנת את קיומנו כאן ועכשיו. כך לפחות גורסים הפוליטיקאים, ובנאומיהם מוזכר משטר האייתולות בשורה אחת עם הרייך השלישי. והכוונות של אלה היום זהות לאלו של הנאצים דאז: השמדתנו הישראלים, או בכלל היהודים.
אולם להקשר הזה - הטבעי בעיני חלקנו, ומאולץ וציני בעיני אחרים - יש גם צד אחר. מסתבר שגם האיראנים מזהים אותו ועושים בו שימוש, עורכים בו מניפולציה על פי העמדה המדינית שלהם. זווית נרטיבית משלהם לשואה. וביטוי מובהק לה הוא סדרת טלוויזיה מרשימה שהופקה על ידי רשות השידור במדינה ב-2007. לאורך 22 פרקיה, הדרמה "Zero Degree Turn" הטמיעה בכל יום שני, בפריים טיים, את הזווית האיראנית לכדי עלילה פתלתלה, הנעה בין פסגות רומנטיים לשפלים מדכדכים, בין סיפורים אמיתיים לאי-דיוקים היסטוריים, בין ההסתייגות מהנאציזם לרתיעה מהציונות.
הטריילר של "Zero Degree Turn"
כמעט שמונה שנים עברו מאז שידורו של הפרק הראשון בסדרה שיצר חסן פתחי כקו-פרודוקציה איראנית-צרפתית-הונגרית-לבנונית, אולם IRIB (חברת ההפצה האיראנית הלאומית) ממשיכים לנסות ולהפיצה ברחבי העולם, והיא מוצגת לראווה בשווקי מדיה ברחבי העולם. וכך גם בפסטיבל הסרטים בברלין, בירת גרמניה. שם נחשף כותב שורות אלו לראשונה לקיומה של הסדרה. וכך נכתב בעלון המידע שחולק בפסטיבל השנה:
"הסיפור מתרחש ב-1937. איראני צעיר יוצא לצרפת כדי להמשיך את לימודיו, שם הוא מתוודע ליהודיה צעיר ולמשפחתה. מלחמת העולם השנייה פורצת, וצרפת נכבשת על ידי הגרמנים. ימים קשים בדרך, ועליהם להתנסות בשינויים הלא נעימים". הצעיר האיראני הוא חביב פרסה (בגילומו של שהאב חוסייני, שגם כתב את התסריט) ואהובתו היהודיה היא שרה אסטרוק (נטלי מאטי הצרפתיה), האהבה העזה המתפתחת בין השניים, עומדת בסכנה כששרה ומשפחתה (שממוצא פרסי) נמצאים תחת איום הגסטפו.
גרמניה פותחת במלחמה ב"Zero Degree Turn"
כמובן שהסטודנט האיראני נחלץ לעזרתם (העלילה עוצבה בהשראת עבדול חוסיין סרדרי, דיפלומט איראני בפריז, שב-1940 הציל מאות יהודים ממוצא פרסי, שלהם העניק ויזות למדינה). הוא מבריח אותם לארצו - הרחק מהקלגסים האכזריים. אולם שם, בבטחון של ערי פרס, קם לו נבל חדש - היהודי הציוני.
היוצרים מנסים להימנע מנגיעות אנטישמיות, ויש פה הקפדה על הבדלה בין היהודי החדש והערמומי, לזה הישן וחסר הישע. מזכיר הקהילה היהודית באיראן אף הוקיר תודה לבמאי פתחי על בידול זה: "אנחנו חושבים שהסדרה מציגה את יהודי איראן באור חיובי. הבעיות בין הציונים לאיראן אינן קשורות אלינו ואנחנו שמחים שהסדרה מבהירה זאת". עם זאת, באופן מפתיע, אין פה התעלמות מבעיית שארית הפליטה, והדילמה הציונית המהותית שהיא מעוררת בקרב יהודי התפוצות.
"זוהי הארץ המובטחת ליהודים - ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ", אומר דודה התככן של שרה, המבקש לקרוע אותה מאהובה ולהביאה לארץ הקודש, "למרות שמלחמת העולם עומדת בפני סיום, המצב שבו מיליוני יהודים חיים, במיוחד במזרח אירופה, הוא כה עלוב. פלסטינה יכולה להיות דרך להטיב עמם. כקורבנות הראשונים של הפשיזם של היטלר, וכאלו שנלחמים בנאצים לצד בנות הברית, רק מגיע לנו שאחרי תבוסת הגרמנים וכשהמלחמה תסתיים, יקיץ הקץ על העם היהודי הנודד לנצח. ובעזרת המדינות המנצחות, נתיישב במקום שמחזיק בשם המושאל - פלסטינה. בואו נבנה את מדינתינו העצמאית ישראל".
לא היינו מצפים שטקסט אמפתי שכזה, יאמר קבל עם ועדה בטלוויזיה האיראנית הממלכתית. אבל כמובן שיש מניעים נסתרים, אפילו תעמולתיים, לדברים הללו: מה שנראה בעיננו כמעין מתן לגיטימציה לזכותנו בארץ הזו, הוא בעצם עוד טיעון בבניין כתב התביעה נגד מדינת ישראל - זה הנגזר מהקשר ההדוק בין השואה לבין הקמתה.
למעשה, אומר הדוד תיאודור, מאחורי הגירת יהודי אירופה לפלסטינה יש צידוק מוסרי, ומכך נגזרת גם ההצדקה להתיישבות בארץ המובטחת על תלי החורבות של התושבים המקומיים. כלומר - שואה היהודים כתירוץ לנכבה הפלסטינית.
וכאילו כדי לחשוף את התרמית הציונית, שולפים היוצרים מהכובע הוכחה היסטורית חד-משמעית מבחינתם: הסכם ההעברה מ-1933. מכתב סודי של פרופ' וייס, המרצה מהאוניברסיטה שנרצח על ידי הנאצים, חושף בפני שרה את דבר ההבנות אליהן הגיעו אנשי ההסתדרות הציונית ונציגי היטלר, בנוגע להפרת החרם הבינלאומי שהוטל על גרמניה הנאצית, בתמורה להכרה במדינה יהודית בפלסטינה. מבחינת האיראנים, מדובר בתשובה ניצחת לענייני סנקציות בינלאומיות כאלה ואחרות.
זאת ועוד, הפרק האחרון בסדרה - שאמור לשאת קתרזיס דרמטי לצופים באיראן, המייחלים לאיחוד בין האוהבים - מוקדש רובו ככולו לפירוט הראיות המרשיעות נגד הציונות. כך במכתב של הפרופ' וייס לשרה, מצוין כי ראש האס.אס היידריך ופעילים אחרים, בירכו על הגירת היהודים לפלסטינה, והזהירו דווקא מאלו הלא ציונים שמתעקשים להישאר בגרמניה ודורשים טיפול. בנוסף, מוזכרת פקודה של הגסטפו לפעול נגד יהודי גרמניה, למעט אלו המשתייכים להסתדרות הציונית.
"במצב העצוב שבו רבבות של משפחות יהודיות הומתו במחנות ריכוז, אני מקווה שהאמת תצא לאור", מסכם הפרופ' במכתבו, "הציונות היא גישה גזענית שעושה שימוש לרעה ביהדות, ואין לה שום מטרה מלבד להונות אנשים, לעוות את העובדות ההיסטוריות, ולגרום לכיבוש האדמה הערבית. זה משחק מסוכן ולא מועיל לאף צד. אלימות רק תגרור אלימות. הפחדה, איומים וטרור מפרידים בין הלבבות. הפתרון היחיד לערבים ויהודים בפלסטינה - הוא לחיות בשלום אחד לצד השני".
כך בעצם מפנה את הבמה חביב, גיבורה המוסלמי של הסדרה, לטובת התנגשות רעיונית (בחסות הטלוויזיה האיראנית) בין היהודי החדש כפי שהוא מיוצג על ידי הדוד הציוני, לזה הישן המיוצג על ידי הפרופ' וייס. זהו דיון שיכול היה להיות מעניין, לולא היה מתנהל בגוונים חדים של כחול ולבן, והקבלה מגעילה בין תיאודור הכריזמטי (והרמז העבה לתיאודור הרצל נוכח כאן בבירור) כשהוא נואם בבית הכנסת מעל הפודיום, לבין היטלר - כפי שאנו מכירים אותו מנאומיו. ושרה, היא קרועה באמצע - במי היא תבחר? ניתן לכם לשער שלסדרה יש סוף טוב. כלומר מבחינת מיליוני הצופים האיראנים, לא מבחינתנו.
אי אפשר להאשים את יוצרי "Zero Degree Turn" בהכחשת השואה, למעשה פתחי, חוסייני ומפיקיהם נתנו לה במה מרכזית באינספור בתים באיראן - וזאת בניגוד להכחשתה על ידי הפוליטיקאים במדינה ובראשם אחמדינג'אד. למעשה, יש הסבורים כי היוזמה נהגתה מלכתחילה כדי לתקן את הנזק התדמיתי הנורא שיצרו אמירותיו של השליט בעולם. טענה שהבמאי פתחי הכחיש: "החלטתי ליצור את הסדרה כבר ב-2002, ואז השואה לא היתה נושא במחלוקת".
עם זאת, ברור כי מה שמתחיל כתיאור של איומי הפאשיזם, וזוועות השואה, הופך לקראת הסוף לכלי ניגוח פוליטי בימינו אנו. הרגישות של היוצרים לקורבנות רדיפת הנאצים ניכרת בפרקים הראשונים של הסדרה, אך היא הולכת ונהיית גסה ומחוספסת יותר בהמשך, כשהפתרון הציוני עולה כתשובה לפתרון הסופי. על פי הסדרה: אלו לא עומדים זה מול זה, אלא באותה שורה.
פתחי עצמו לא נמנע מההשוואה: "אפילו אם יהודי אחד נרצח במחנות הגרמניים,
העולם צריך להתבייש בעצמו. אבל באותה מידה, אם פלסטיני אחד מת, העולם צריך להתבייש. אני מזדהה עם הקורבנות היהודים של מלחמת העולם השנייה, באותה מידה שבה אני מזדהה עם הנשים והילדים שהם קורבנות המלחמה בפלסטין". שואה. נכבה. ההשוואה הזאת מופרכת מייסודה. אך האם זו שבין הרייך השלישי למשטר האייתולות היא השוואה נכונה יותר?
כך הפכה השואה מהאסון הנורא בתולדות האנושות לזירה של התכתשויות מדיניות - וגם תרבותיות על מסך הטלוויזיה, הקולנוע והאמנות בכלל. זוכרים, ולא שוכחים, וגם מנצלים אותה לצרכים פוליטיים. באיראן, אבל גם בישראל.
