לקרוא ולזכור: הדרך ההגיונית להפסיק להעלב
מילים פוגעות יש בכל מקום, אבל רק אנחנו מחליטים אם להיות קורבן ולתת לעלבון לחדור אלינו ולהשפיע על חיינו. אם תלמדו להפסיק להיעלב, גם הכעס, הטינה ותחושות הנקם ייעלמו
המילים שבעלך אמר לך בשעת מריבה, הערה שזרק מישהו מהעבודה, הטוקבקים, ההתנפלות בוואטסאפ: בכל מקום שלא נהיה, תמיד יהיו אנשים שינסו לפגוע בנו. האם אנחנו חייבים לתת להם לנצח ולהיעלב? אולי זה בעצם בשליטתנו?
הכתבות האחרונות בסדרה:
תפסיקו להכיל, ותתחילו להיות כנים
למרות המשקעים: איך להתחבר לכולם בשולחן החג
מתי עדינות ורוך הפכו להיות מילים גסות?
לפני מספר שנים כששאלתי את בתי איך היה היום בבית הספר, עיניה הוצפו דמעות. היא סיפרה לי, בקול שבור, שחברותיה העליבו אותה. שאלתי אותה האם מה שהחברות אמרו עליה נכון. היא הביטה בי ואמרה: "לא". "אז למה את נעלבת מהן?", שאלתי "הרי את יודעת שאלה שטויות. למה את נותנת להן כוח?".
להיעלב זה לתת כוח לאחר
הבת שלי היתה אז רק בת 7 וחצי. אנחנו מבוגרים הרבה יותר, אבל את השיעור הזה יכולים ללמוד בכל פעם מחדש: להיעלב זו בחירה. גם אם מטיחים לעברנו מלים קשות, מלגלגים, מזלזלים, מנסים להקטין או לבטל אותנו, אנחנו לא חייבים לקחת את המלים הללו אלינו, להכניס אותן לתוך מערכת העצבים שלנו ולתת להן לנהל את חיינו מעתה ועד עולם.
אנחנו לא מוכרחים לבכות או לכעוס בגללן, ובוודאי שלא לשמור טינה, לשאוף לנקום בהם ולאפשר להם, גם לקרובים אלינו ביותר וגם למי שאנחנו בקושי מכירים, להרוס את חיינו.
להיעלב זה לתת כוח לאחר, ולהיות קורבן. זה לא לקחת אחריות על המרחב האישי שלי אלא לתת לכל מי שרוצה, לפרוץ אליו ולעשות בו כבתוך שלו. מה פתאום? באיזו זכות?
לא להתבוסס בעלבון
עלבון הוא מצבור של אנרגיה. אם לא מטפלים בו, מנקים אותו ומסלקים אותו מתוך המערכת, הוא נדבק אלינו כמו מסטיק ומדביק אותנו באומללות ובכאב לב. כמה אנשים אתם מכירים שסוחבים כבר עשרות שנים סיפורים מהעבר הרחוק ומתנהגים כאילו זה קרה רק אתמול? כמה אנשים אתם מכירים שעסוקים בטינה, שמתבוססים בנקמה ושטובלים בזעם, וכל דבר קטן מצית אותם, ללא שום פרופורציה?חלק מהאנשים האלה הם אנחנו: מהאמא שלנו התרחקנו, עם החבר הכי קרוב עשינו ברוגז, ואת חייה של האקסית המיתולוגית אנחנו משתדלים למרר ככל האפשר, רק מפני שלא שחררנו את העלבון. רק מפני שבחרנו להחזיק אותו עמוק בפנים ולספר לעצמנו כמה אנחנו צודקים וטובים וכמה הצד השני פוגעני ורע.
אבל את מי שפגע בנו זה לא מעניין. הוא כבר מזמן לא שם. רק אנחנו נתקענו עם המורה מכיתה ז', עם המ"כ מהטירונות, עם הבוס מהעבודה הראשונה, או עם השכן שעזב את הארץ. במפגש הקרוב עם החברים שלנו, שוב נסביר להם בפעם המאה, שהוא הוציא אותי מדעתי, שהיא גרמה לי לבכות, ושאני לא מוכן לשתוק.
אל תקחו ללב
אני נגד העמדת פנים. ולא מתפעל מסליחה שאין בה ממש. על עלבון לא צריך להבליג. עלבון בכלל לא צריך להתרחש. זה תלוי רק בנו. אם אני מוכן לקבל את העובדה שאלה רק מלים, ומלים מטבען מתפזרות ונעלמות בחלל; אם אני מסכים לראות שיש הפרדה מלאה ביני לבינו, ואין שום סיבה שאכניס לתוכי את המלים הללו - אוכל לצמצם את משמעותן (הן לא באמת חשובות) ולהקטין את כמות הסבל בחיי (למה בכלל לסבול בגללו?).אם לא נאפשר לאחרים לפגוע בנו, יהיו לנו בחיים הרבה יותר רגעים של שמחה, חיוכים וקורת רוח. אז תפסיקו להיעלב מכל שטות, ואל תיקחו כל דבר ללב, וכך תחסכו מעצמכם שנים של טינה, כעס ועגמת נפש. זה כל כך מיותר. והחיים קצרים. למה לבזבז אותם סתם?
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
