עדות מהתופת: "אמרו לי לברוח, אימא מתה"
הנאצים מחקו את שמותיהם של האסירים באושוויץ וקעקעו במקומם מספרים על ידיהם. שמואל גל שחזר את הפרידה מאמו: "עמדנו בשורות, היא החזיקה לי את היד ודחפה אותי מהתור". זיכרון צרוב - פרויקט אולפן ynet ליום השואה
זיכרון מהתופת: "הבנו שהמספר העניק חיים" (צילום וידאו: ניצן דרור, אורי דוידוביץ, אסף מגל, ירון שרון)
"פתאום הבנו שהגיהינום שחיינו בו בפולין הוא אפס לעומת הגיהינום בבירקנאו". שמואל גל נולד בעיר לודג' שבפולין. ב-1944 פינו הנאצים את גטו לודג' לאושוויץ. בבואו לספר את הזיכרונות הקשים מהתופת ציין גל כי "עמדנו בשורות ואימא החזיקה לי את היד. פתאום היא עזבה אותי ודחפה אותי מהתור". על ידו של שמואל קועקע הכיתוב B7966.
זיכרון צרוב - פרויקט אולפן ynet ליום השואה
הנאצים מחקו את שמותיהם של האסירים וקעקעו במקומם מספרים על ידיהם. המספרים הללו, שהיו לאחד הסמלים הבולטים של השואה והרוע, הפכו עם השנים לעדות אילמת לסבל הבלתי-נתפש, לעינויים ולהשפלה שעברו מיליוני ילדים, נשים וגברים.
"לא הבנתי מה קורה", שחזר גל, "ניגש אליי יהודי זקן ואמר לי לברוח משם מהר לכיוון צריף אחר ושאימא כבר מתה". את הרגע שבו קועקע המספר על ידו הוא זוכר במדויק: "הגיע גרמני לבוש
אזרחי ואמר שהוא צריך נערים לעבודה. כל מי שיכול היה לעבוד התייצב".
אחרי החריטה על היד נשלח גל עם שאר העובדים לבית ספר לבנייה באושוויץ. "כבר אז הבנו שהמספר שנתנו לנו על היד העניק לנו חיים, לכמה זמן לא ידענו".
מתוך מיליון וחצי יהודים שהגיעו למחנה המוות הנורא מכולם, שרדו 50 אלף ביום השחרור. כיום נותרו מהם מאות בלבד. זוהי עדות אחרונה של מתי המעט שעוד חיים בינינו, קורבנות ועדים אחרונים לסיפור הנורא מכול.
הפקת וידאו: זהבית שאשא, עריכה: חמי גרא, עריכת אפטר: מיכל שפיגלגלס
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
