"רכבת ההצלה": שואה בחשיפה אמיצה

ב-1988 עלתה לכותרות פרשת קרולין-ברונה. במרכזה עמדה ילדה ברזילאית שאומצה על ידי זוג ישראלים בגיל ארבעה חודשים, וכשהיתה בת שנתיים חשף תחקיר של הטלוויזיה הבריטית שהילדה למעשה נחטפה מהוריה הביולוגים ושהאימוץ לא היה חוקי. ההורים הברזילאים הובאו לארץ, תבעו להחזיר לידיהם את קרולין-ברונה ותביעתם נענתה בעקבות משפט מסוקר שנערך בארץ. היה ברור שברונה חוזרת לבית לא יציב, ושאם שיקול טובת הילד היה מכריע את הכף היא היתה נשארת בארץ, אבל בית המשפט בלית ברירה פסק לטובת ההורים הביולוגים. ברונה חזרה עם משפחתה החדשה-ישנה לברזיל וחיה את חיי העוני והמצוקה הצפויים והבלתי נמנעים.

רכבת ההצלה. סיפור גבורה

אין לי מושג למה, הסיפור של קרולין-ברונה קפץ לי כמעט מהרגע הראשון של הצפייה בסרט "רכבת ההצלה" ששודר בערב יום השואה (אמש, ד', רשת ערוץ 2). הסרט מתאר את סיפורם של הילדים היהודים שנפדו בסוף מלחמת העולם השנייה מידי המשפחות הנוצריות שאצלן הסתתרו, כשעל המבצע חולש הרב ד"ר יצחק הרצוג (סבא של בוז'י). ברור שהדימיון לסיפור של ברונה הוא חלקי בלבד ולעיתים גם רופף - בסךהכל נפדו כ-600 ילדים, חלקם הסתתרו ביערות או חיו בבתי יתומים, לא כולם נפדו ממשפחה אוהבת כמו זו שברונה חיה בה ולרובם, אני רוצה להאמין, חיכתה משפחה אוהבת לא פחות בארץ. "רכבת ההצלה", למרות קיטלוגו כ"סרט שואה", מצליח להביא את הסיפור האנושי על המורכבות שלו, לטוב ולרע.

זה מתחיל בהצגה - מעט משעממת, אם יורשה לי, וסליחה מכל הנוגעים בדבר - של הרב ד"ר הרצוג, שהצליח לחיות את חייו במינון בריא של דת וחילוניות. הרצוג היה זה שיזם את מבצע השבת הילדים היהודים שנותרו מאחור, וגייס לשם כך כספים וכח אדם. לא פחות משרצו לאחד בין המשפחות הונעו העוסקים במבצע על ידי הצורך להשיב את הילדים אל חיק היהדות, כדי שלא יגרעו ממצבֶת היהודים המופחתת ממילא. הסיפור מקבל חיים, כמו תמיד, כשמגיעים לעדויות האנושיות. הילדים - שהיום כבר מן הסתם קשישים - מתארים את המסע שעברו החל מהאיסוף והפידיון מהמשפחות המאמצות, דרך השהות בבתי יתומים ועד הנסיעה ברכבת לארץ ישראל.

באופן ראוי לציון מצליחה "רכבת ההצלה" להאדיר את המבצע ועדיין לאפשר חשיפה אמיצה גם של הסיפורים שפחות משרתים אותו מבחינה תדמיתית. חלק מהילדים מספרים שגדלו במשפחה שנקשרה אליהם והתקשתה להיפרד מהם. לחלקם לא חיכה בית בישראל. אחת הפעילות במבצע בפריז תיארה איך חטפה ילדים יהודים מהוריהם המאמצים מבלי להודיע להם ומבלי להסדיר את העניין מבחינה חוקית. הילדים שנסעו ברכבת הובאו לבית יתומים ונשארו בו במשך שנתיים עד שהובאו לארץ, משום שלא היו להם היתרי כניסה. חלקם ברחו משם, חלקם אולצו לנתק את הקשר עם המשפחות המאמצות מחשש שיברחו אליהן. יוצרי הסרט איתרו גם ילד שלא נפדה ונשאר אצל משפחתו המאמצת. בחצי פה הוא מודה שאולי הוא מצטער שלא אותר בזמנו על ידי שליחי הרב הרצוג.

"רכבת ההצלה" מביא את סיפורי הגבורה של מבצע פידיון הילדים, הרגעים המרגשים של האיחוד והחזרה אל חוויות הילדות מהשואה והחיים שאחריה, מבלי לגרוע מהטראומה שמן הסתם היתה מנת חלקם של אלה שנקרעו בפעם השנייה ממשפחות אוהבות ויצאו למסע לא בטוח אל משפחות שלא תמיד זכרו. כל זה מועצם במיוחד לאור התהייה המטרידה, כמה מהילדים שנפדו הם ניצולי שואה שחיים היום בישראל בעוני ובמצוקה?